מיומנה של אמא

בימי שני באופן קבוע תקף אותי כאב בטן כבר מהבוקר. המחשבה על שני שיעורים רצופים באנגלית הייתה מהלכת עלי אימים. אני לא זוכרת איך קראו למורה אבל את העיניים הירוקות היוקדות אי אפשר לשכוח. היא אמרה לנו פעם שהיא יכולה להיות מכשפה, ואני האמנתי לה בכל לבי. היא הייתה צעירה וכריזמטית והגרוע מכל יצירתית. היו לה מיליוני רעיונות איך לגרום לנו לדבר באנגלית היא גם האמינה שתצליח בכך. באופן בלתי מוסבר לחלוטין   היא גרה במרחק כמה בניינים מאתנו, כשאמא שלי הייתה נפגשת איתה בגן שעשועים הן היו מפטפטות להן יחד (בעברית כמובן). שיעור אחרי פגישה תמימה שכזו בגן ,היה הופך לסיוט מתמשך. בדרך כלל, בשיעורי אנגלית השתדלתי להשתבלל לי בתוך הכיסא עם כמה שפחות תנועות ונשימה, ולחכות לצלצול הגואל. אך ביום שאחרי פגישה כזו, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. "שרה, הכנת את ה speech ?" "אולי את רוצה לספר לנו מה דעתך על שוויון נשים בחוק הישראלי?" אני הייתי הופכת לאדומה יותר ויותר, מנסה לשווא לחפש לי בראש כמה מילים באנגלית שיצליחו לספק אותה. אך המילים שמעולם לא נכנסו לי לראש, גם לא הצליחו לצאת. הח