מיומנה של אמא

"תגידי לו שלא יינשך את השפה, זה רדום לו עכשיו אז הוא לא מרגיש, הוא יכול לפצוע את עצמו, ואז באים אלינו בתלונות." אמרה רופאת השיניים. ' למה שזה יקרה' חשבתי לעצמי. אבל זה קרה ובגדול. בערב השפה של ישי התנפחה הוא בקושי הצליח לדבר. "ישיקי, כואב לך?" השתדלתי שהקול שלי לא יסגיר את הכיווץ שהרגשתי בבטן למראה הנפוח שלו. "לא" הוא ענה והמשיך להתעסק בענייניו, ב"ה שה' ברא את השפה בפנים ולא ברגלים למשל, כך שכל עוד ישי לא יסתכל במראה, אין חשש שהוא יבין את חומרת המצב. "היום הולכים לישון מוקדם" הכרזתי, מוכנה לשלם כל מחיר שאתבקש, לספר לו כמה סיפורים שירצה, לשחק איתו אפילו שח מט, העיקר שילך לישון מהר ויקום עם פנים בפרופורציות תקינות. הבוקר הגיע והלחי השמינה, בתוך הפה המצב לא נראה מעודד יותר. "תמדוד את החום." תקעתי לו מדחום לפני שאמרתי בוקר טוב. "אין לי חום" הוא הודיע. חום אין, מהאף עד למעלה הכל תקין, ומהסנטר ומטה גם, הילד נראה במצב רוח טוב לא מודע לנראות שלו, ואני אמורה לעבוד היום. בצעתי הערכת מצב פנימית ביני ל