מיומנה של אמא

' נסיעה לפארק המים ' זו הייתה הכותרת בפלייר. אני לא זוכרת עם מי נסעתי, באיזה הקשר, ובת כמה הייתי. בוודאות הייתי מספיק קטנה ותמימה כדי שצירוף המילים הללו יגרום לי לראות את עצמי מתגלשת בשמחה בכל מיני סוגים של מגלשות מיוחדות . שוחה בבריכה האולימפית הגדולה ומשחקת בבריכה הרדודה עם האטרקציות... ככל שהיום הגדול התקרב כך החלום גדל התרחב והפך ממוקד יותר . (עדיף להתחיל במגלשה האדומה, בתמונה היא נראית הכי כפית...) ברגע   שההסעה חנתה בחניון הסתבר לי שהחלום איננו רק שלי . הוא אמור להתחלק עם עוד המון ילדים נשים וטף שבאו גם הם ליום שכולו הפתעות. הבריכה האולימפית הייתה סוג של מסלול מכשולים ימי. כל מי שהצליח להגיע מצד אחד לצד השני בלי להיתקע ביד או רגל של משהו אחר. קבל מבחינתי מדליה אולימפית. הבריכה הרדודה עם האטרקציות נתנה תחושה של אמבטיה ציבורית. לצד הילדים שהיו שם צפו גם מספר גלגלי ים, חישוקים גדולים וכדורים . התורים למגלשות היו ארוכים ובלתי נגמרים. וקשה היה לדעת איזה תור הוא התור למגלשה האדומה. לפתע ראיתי שלט "מגלשת אבובים" שהצביע לעבר מקום צדדי בפארק. הדמיון הילדות

"טוב, אז בואו נזמין חשבון, כמה יוצא לכל אחת?" 'אם מזמינים חשבון, זה אומר שהגיע הזמן למים אחרונים.' חשבתי לעצמי 'ואם כך, אני צריכה תכנית פעולה.' 'בפעם האחרונה שאכלתי במסעדה, דווקא הסתדרתי מצוין עם המים האחרונים. מזגתי לי מים לכוס, הסתכלתי לצדדים, לאף אחת מהיושבות לצדי לא היה מושג קלוש על קיום עניין המים האחרונים. נטלתי מהר ידיים, ניגבתי במפית ובא לציון גואל. הפעם העניין מורכב יותר, ויושבות פה לצדי כאלו שוודאי מכירות את המושג מים אחרונים, ויודעות שלא ממש מקובל לקיים אותו, במיוחד הדסה שיושבת הכי קרוב אלי. חוץ מזה, אין לי מים בכוס וגם לא בקנקן, כך שאין לי ברירה ואאלץ לקום לשירותים.' בדרך לכיור שליד השירותים ניסיתי לשחזר מה גרם לי לקבל על עצמי את ההנהגה הזו של מים אחרונים, ולהתחיל להתנהל כאילו שאני נמצאת תחת משטר קומוניסטי עוין. "קבלו על עצמכם קבלה טובה, תנו מתנה לה' תחשבו על משהו שעושה לכם קווץ', שלא כל כך פשוט לכם לעשות אותו." כך אמרה הרבנית טובה מצפת בשיעור הכנה לשבועות. בד"כ כאשר אני   שומעת "קבלו קבלה" אני

בסוף הוא הגיע, לקח לו קצת זמן, היו כמה עיכובים אבל הוא בא. בהתחלה חשבתי שיגיע מיד כשאסיים את העבודה, אבל אז צצו עוד כמה עניינים וגם העבודה גלשה קצת מעבר, תשעת הימים עיכבו אותו גם. בסוף נגמרו כל העניינים והעיכובים והוא הגיע סוף סוף. אך עכשיו נשארתי עם שאלה מרכזית וגדולה- מה בעצם אני עושה איתו, עם החופש בגדול הזה? די מהר גיליתי, כפי שאני מגלה מדי שנה, שהחופש הוא לא רק שלי אלא גם של ילדיי. עוד מספר תגליות שמתבררות לי בחופש הגדול הן- -          #  שכולנו בבית קצב חיסול המזון מוכפל לפחות פי שניים וקיימת דרישה מסוימת גם לארוחת צהריים מבושלת, בעוד שפג תוקפו של התירוץ הידוע- שהרגע חזרתי מהעבודה. -           # ניקיון הבית משתלב היטב עם עניין האוכל. מצד אחד, הוא מתלכלך בתדירות גבוהה (שילוב מנצח של עבודות יצירה ואכילת אבטיחים) ומצד שני כולם כולל אותי נמצאים במצב נפשי של חופש, כך שבלתי הגיוני שמישהו יקדם את עניין הניקיון. והתגלית הבעייתית ביותר היא שהילדים שלי הם לא באותם גילאים ועם תכניות ורצונות שונים לחלוטין- שבוע כינרת עם חברות, קורנפליקס עם חלב, שבת בנות דודות אצל סבא וסבתא, לו

נוסעים לנהריה, תור ליהודה לאורתודנט טיפוס לא מאוד סימפטי, ולכן התפילה שלי בדרך היא שהפעם הטיפול יעבור בשלום ושהד"ר יהיה רגוע וסבלן. כשמגיעים לפקק הקבוע בנהריה אני נזכרת שהתור נקבע ל-16:10 ולא ל-16:30 כמו שחשבתי עד עכשיו מה שאומר שאנחנו באיחור. מגיעים למרפאה אני מורידה את יהודה ושירה שיכנסו ומתחילה לחפש חניה. "ה' בבקשה תמצא לי חניה במקום קרוב ונוח" סיבוב אחד ונמצאת החנייה המושלמת כזאת שלא מצריכה שום תמרון בין מכוניות. מגיע למרפאה יהודה כבר שוכב מוכן, הד"ר מחייך היום, אני נרגעת. אחרי רבע שעה אנחנו כבר בחוץ. "עכשיו אנחנו צריכים להסתובב עוד חצי שעה כדי לנצל את תו החנייה עד תומו." אני מחייכת ליהודה מסובבת את המפתח בסוויץ' ו... שקט המכונית לא מגיבה, אופס. עוד פעם- כלום. עוד פעמים נאדה, חם! ואין מזגן! אוקי הבנתי -ה' ננצל את תו החנייה עד תומו ואז הרכב יסכים להתניע. אבל- לא, הזמן של תו החנייה הסתיים המכונית נשארה עומדת בסירובה , ואנחנו חזרנו באוטובוס. עוד באותו היום חזרה מכוניתנו עם מצבר חדש. שבוע אחרי- ה' אב- ההילולא של האר"י