מיומנה של אמא

אני יודעת שיום יגיע ואני אצטרך להתייצב בבית הדין. המחשבה הזו מהלכת עלי אימים. אף פעם לא הייתי בבית הדין  לאימהות ואני לא ממש יודעת איך נראה המקום. די ברור לי אבל, שהשופטת מרכיבה משקפים ויש לה קול של מורה קשוחה במיוחד, כזו שכשהיא אומרת "בוקר טוב" כל התלמידים בכיתה יודעים שסופם קרב. הם רק לא בטוחים אם הם שכחו את המחברת , לא הכינו שיעורים או נשמו נשימה מיותרת בשיעור. בגלל שלא כל הפרטים ידועים לי אני לא יודעת מה עדיף ללבוש במעמד כזה. עדיף מראה מטופח, או שעדיף מראה מרושל ופרצוף מסכן שמעיד על כך שאני נותנת הכול לילדים ולא מקדישה דקה לעצמי. בכל אופן, השופטת תיגש ישר לעניין ותשאל "מה עם ארוחת הצהרים?" אני אסמיק מבושה ואודה שכמעט אף פעם אני לא מבשלת ארוחת צהריים. ואם יש ארוחה חמה זה בעיקר בזכות בעלי. אני אציץ אליה ואראה שהיא אדומה מכעס אבל משתדלת לנהוג באיפוק. היא מניחה ודאי שאם הבעל מבשל צהריים מדובר כנראה באישה שמבשלת כל כך גרוע, ובמקום לרעוב הוא פשוט מבשל בעצמו, המסכן. "הוא מבשל גם לשבת?" היא שואלת, מנסה לאמת לעצמה את העניין שאני בשלנית גרועה.

בהתחלה חשבתי שאנחנו סתם קצת מאטים, אך די מהר הסתבר שמדובר בפקק, ואחרי סיבוב אחד קלטתי טור מכוניות עצום עומד ומחכה יחד אתנו. השמש כבר התחילה לשקוע, והייאוש הבין היטב שזו אחת ההזדמנויות היותר מוצלחות שלו להשתלט עלי. הוא הסתכל עלי במבט מיואש והתחיל בסדרת האשמות. -"שמונה עשרה שנה את גרה במעלות, ועדיין לא הצלחת להבין שמעלות רחוקה מירושלים??? שכחת שאת לא אולפנסטית מתלהבת, את אמא לילדים, הקטן ביניהם הוא בן שנה, נס שעד עכשיו הוא יושב לו קשור בכיסאו מאחור בשקט, אבל כולנו יודעים שעוד מספר דקות תפתח הסירנה, והוא יבכה בלי הפסקה. מה תעשי אז? כמה פרכיות אורז הוא יכול לאכול??? והתוכנית המאתגרת" קולו היה מיואש כל כך שבקושי נשמע. "לנסוע בחול המועד סוכות יחד עם כל עם ישראל לירושלים, להסתובב שם בלילה, לישון באיתמר, למחרת לנסוע לקדומים. אני מזכיר לך את לא לבד." -"זו חוויה לילדים." ניסיתי לשכנע. "באמת חוויה" הוא אמר בזלזול והסתכל שוב לעבר טור המכוניות שזחל לאיטו. "למה לצאת כל כך מאוחר מהבית??" הוא המשיך בלי רחמים " תוכנית כזו צריך להת