מיומנה של אמא

"הייתה פה הבוקר רכזת הגנים." שחה לי הסייעת של ישי, כשבאתי לקחת אותו מהגן בצהרים. "ובדיוק אז ישי הגיע לגן, השעה הייתה ממש מאוחרת, היא שאלה אותי אם תמיד זה ככה? נו, מה יכולתי לענות לה? אני לא יכולה לשקר." 'נו, מה אני יכולה לענות לך?' עניתי לה במחשבתי 'מאוד מאוד חשוב שהילד יתחיל את יום הלימודים בזמן ביחד עם כולם. אני בעצמי אומרת את זה לכל ההורים המאחרים בגן שלי. אבל, העניין הוא שמדובר בלוגיסטיקה משפחתית מורכבת, ולא בהתארגנות שלי בבוקר. זה תלוי במכונית שלנו שלאחרונה דואגת לפרנסתו של המוסכניק יותר מהנוחות שלנו, מקצב התפילה של החזן במניין של צבי בבוקר, בגשמי הברכה ובמצב הרוח של ישי ואחיו.' סיימתי את נאום התגובה בראשי. בפועל מלמלתי לעברה "נכון, את צודקת" בראש מושפל ונמלטתי מהאזור, גוררת אחרי את ישי. הסמקתי עד שרשי שערותי, כשדמיינתי אותה מספרת לרכזת הגנים שזהו ישי כוגן, הבן של שרה כוגן הגננת של גן ורד. והרכזת בתגובה מסמנת עיגול אדום סביב שמי שמעיד על כך שיש כשל משמעותי בתפקוד ההורי שלי. * "אמא, רינה הסייעת אמרה שצריך לשים מעיל לי