מיומנה של אמא

לילה, שקט, כמעט כולם כבר ישנים. זה הישג יפה כי בחופש הגדול בדרך כלל הילדים משכיבים אותנו לישון. תק תק תק, אני שומעת קולות, אבל הם לא נשמעים מהחדרים האחרים אלא מתחת למיטה. העייפות נעלמה לי לחלוטין, "צבי, אתה שומע?"   "לא" הוא אומר באופן אוטומטי ומסתובב. התקתוקים לא מפסיקים. "צבי, תקשיב" נערתי אותו קלות לפני שיעבור לעולם החלומות באופן סופי. הפעם הוא גם שמע. "טוב, אז מה נעשה?" הוא שאל מבין שאין לו סיכוי לחזור לישון. "צריך לבדוק מתחת למיטה. " פסקתי נחרצות " אני חושבת שזה עכבר." "תראי חושך עכשיו, אין לי כל כך מה לעשות. מחר בבוקר אני אתפוס אותו." צבי כבר היה ערני דיו בשביל להתחמק מהמשימה עם הסבר שנשמע הגיוני גם בשבילי. ללכת לישון ביחד עם העכבר, הרגיש לי בדיוק כמו לישון עם אריה באמצע הג'ונגל, אז השארתי את בעלי לישון עם האריה ועברתי לספה בסלון, סוגרת אחרי את הדלת, כדי שהאריה לא יברח אחרי. כמה דקות אחר כך הגיע גם צבי לסלון, גם הוא לא מצליח לישון עם העכבר, "סגרת את הדלת?" שאלתי במקום לברך אותו על