מיומנה של אמא

"אמא, ממש כואב לי הראש, ואני לא יכול לנשום" ישי הודיע לי בדרמטיות. "אולי, זה בגלל שרצת עכשיו?" לאחר 22 שנות ניסיון בהורות, יש לי מאגר תשובות לכל בעיה. "לא, אמא אני חושב שיש לי חום." הוא המשיך באותו קו... שמתי יד על המצח שלו, היא הייתה קצת חמימה. בכל זאת דבקתי בגרסת הריצה "נראה לי שאין לך, פשוט חם לך כי רצת." ישי   לא אמר כלום, אחרי כמה דקות הוא הושיט לי את המדחום- 37.7   הראה הצג. "מה זה אומר?" הוא שאל "שיש לך חום, ומחר אתה נשאר בבית." פסקתי לשמחתו. "אבל, בבקשה עד יום רביעי כלומר מוחרתיים אתה חייב להיות בריא, יש לי יום ממש חשוב בלימודים, אסור לי לפספס אותו." חייכתי אליו, אבל התכוונתי לכל מילה. למחרת הוא קם מוקדם, כיאה ליום שבו נשארים בבית. "37.6" הוא דיווח לי אחרי כמה דקות. "אז כבר אין לי חום?" "לא זה עדיין נחשב חום, צריך שיהיה לך 36" מדי שעה פחות או יותר הוא נתן לי דוח מפורט על מצב טמפרטורת גופו שנעה בין 37.6 ל37.8 "אמא, אפשר ללכת לשמר?" אחר הצהרים ישי

פסח בפתח ואת במתח? מרגישה לחוצה מהניקיונות?   מהקניות? מהעומס? במיוחד לכבודך אני מצרפת לך כאן עצות זהב מניסיוני עתיר השנים. (ועתיר הלחצים והמתחים), מחשבה יוצרת מציאות- "אל תסתובבו עם החמץ בחדרים" אזהרתי את חבורת הילדים שהתקדמה עמוסה בשאריות משלוחי המנות לעבר חדר הבנים. "מה   אמא, כבר כל החדרים שלנו נקים לפסח?" ישי שאל , וראיתי הערכה בעיניו. "לא חמודי, לא כל החדרים, ליתר דיוק כמעט כולם לא נקיים." התחלתי להתפתל. " אבל, החלק הימני בארון שלי כבר נקי, ושני מדפים בארון של הבנות, וגם המדף של הספרים בחדר העבודה." "אז למה   אי אפשר להיכנס עם חמץ לחדר?" הוא עבר לגישה הפרקטית. "תראה" הסברתי לו ברכות, שמחה על האפשרות להעניק לבני מחוכמת חיי. "אתה יודע מה הכוונה -'מחשבה יוצרת מציאות'?" "לא ממש" הוא הודה "זה אומר שיש כוח ממש גדול למחשבה שלנו, ובעזרת המחשבות שלנו אנחנו יכולים לשנות דברים במציאות. למשל ילד שרוצה להצליח לקפוץ מהמדרגה הרביעית אבל הוא מאד מפחד." "מהרביעית אני יכול ב

  "אמא, את חייבת לעזור לי" חנה נשמעה לחוצה ביותר. "אני לא מוצאת את הארנק, ועוד שעה אני אמורה לנסוע." האינסטינקט הטבעי שלי היה לעזוב את העבודה, ולרוץ למצוא לה אותו. אבל עצרתי את עצמי ופתחתי בנוהל מציאת אבדה. "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" "זה היה לפני שבועיים, בוודאות שמתי אותו במגירה שלי, אחר כך נסעתי ברכבת ללימודים וגיליתי שאין ארנק, ונזכרתי שנשאר במגירה בבית." "אולי הוא נפל לך בדרך?" המשכתי בתחקיר "לא, אני בטוחה שפשוט לא הכנסתי לתיק, והשארתי במגירה, ועכשיו לפני שאני שוב נוסעת לכמה ימים, באתי לקחת אותו, והוא פשוט לא כאן." שמרתי לעצמי את ההערה החכמה על כך שהיא בבית כבר מיום חמישי, והיום יום שלישי כך שהיו לה כמה וכמה ימים לגלות איפה הוא נמצא, ולא לחכות לרגע האחרון. ובמקום זאת המשכתי את התחקור. "חיפשת בתיק?" "כן, לא שם. הפכתי כבר את כל הבית, לא מוצאת. אם האוטו אצלך, את יכולה בבקשה לבדוק אולי הוא שם?" "בטח מתוקה, כבר הולכת" 5 דקות אחר כך בעודי כורעת ברך מתחת לכיסא הנהג, חשבתי שאין

ראשון בבוקר 8:05 רמת גן– נווה מבין שהתפילה התחילה לפני 5 דקות, הוא חייב לטוס, צריך גרבים ונעלים והוא יוצא. איפה אפשר למצוא עכשיו גרביים? אתמול הוא ארגן את התיק לישיבה מגיע לו צל"ש, הפעם האחרונה בה התיק היה מוכן כבר במוצ"ש, הייתה בחמישית כשהתחיל את הלימודים. פתיחת התיק עכשיו בשביל למצוא גרבים שדחוסות בתחתית התיק זה סיפור של לפחות חצי שעה. אין ברירה, נווה ניגש למייבש   ומגריל משם זוג גרביים שחורות, כשהוא גורב אותן הגרב הימנית מרגישה קצת קטנה, אולי היא שייכת לרעיה? אין זמן לבדוק את זה עכשיו, כשיחזור מהתפילה יחליף. ראשון   24:00 ישל"צ, ירושלים- החברה עוד חוגגים בחדר, אבל נווה החליט שמחר הוא מגיע בזמן לתפילה, ולכן הוא מתארגן כבר עכשיו לשינה. כשהוא מוריד את הגרביים, הוא נזכר שבבוקר הגרב הימינית לחצה לו, בדיקה קלה מגלה שאכן למטה יש עליה כתובית בצבע ורוד, מזל שאף אחד מהחבר'ה לא ראה, זורק את הגרביים לפינה ליד המיטה, מחר בבוקר הוא כבר יסדר. 1:00 אחר חצות, ישל"צ- יהודה נכנס לחדר מהמקלחות, את הכביסה הוא מחזיק ביד, שומע את נווה נוחר קלות, הלך לישון מוקדם היום, יפה לו. מכ

"תגידי לו שלא יינשך את השפה, זה רדום לו עכשיו אז הוא לא מרגיש, הוא יכול לפצוע את עצמו, ואז באים אלינו בתלונות." אמרה רופאת השיניים. ' למה שזה יקרה' חשבתי לעצמי. אבל זה קרה ובגדול. בערב השפה של ישי התנפחה הוא בקושי הצליח לדבר. "ישיקי, כואב לך?" השתדלתי שהקול שלי לא יסגיר את הכיווץ שהרגשתי בבטן למראה הנפוח שלו. "לא" הוא ענה והמשיך להתעסק בענייניו, ב"ה שה' ברא את השפה בפנים ולא ברגלים למשל, כך שכל עוד ישי לא יסתכל במראה, אין חשש שהוא יבין את חומרת המצב. "היום הולכים לישון מוקדם" הכרזתי, מוכנה לשלם כל מחיר שאתבקש, לספר לו כמה סיפורים שירצה, לשחק איתו אפילו שח מט, העיקר שילך לישון מהר ויקום עם פנים בפרופורציות תקינות. הבוקר הגיע והלחי השמינה, בתוך הפה המצב לא נראה מעודד יותר. "תמדוד את החום." תקעתי לו מדחום לפני שאמרתי בוקר טוב. "אין לי חום" הוא הודיע. חום אין, מהאף עד למעלה הכל תקין, ומהסנטר ומטה גם, הילד נראה במצב רוח טוב לא מודע לנראות שלו, ואני אמורה לעבוד היום. בצעתי הערכת מצב פנימית ביני ל

  "זה ציסטרום לילי" פסקה מילת בוודאות "בטוחה?? לא יסמין ולא יערה?" שאלתי "לא יסמין ולא יערה, אני בטוחה לחלוטין." מילת היא מומחית בענייני צמחים ופרחים ובעצם בכל מה שקשור לתחום הטבע. ואם היא אומרת שלשיח שלנו קוראים 'ציסטרום לילי' כנראה שאכן זה שמו. שנים נקרא שמו אצלנו יסמין, אחר כך קראנו לו יערה ועכשיו לא יקרא שמו עוד יערה כי אם ציסטרום לילי, עלה נעלה!! מוכרחה לומר שהשם לא ממש קליט אלא אם כן נקצר ל-לילי. מה שבטוח הוא שהמגדר נשאר אותו מגדר, שיח ממין נקבה, או בקיצור שיחה. "צריך פה הרבה עבודה" היא המשיכה לסרוק את החצר שלנו. "חסר לך פה הרבה אדמה, את יודעת שאת יכולה להכין קומפוסט ביתי, זה מאד פשוט את חופרת בור באדמה זורקת לשם את כל הפסולת שלך, מכסה באדמה ומחכה, אחרי חודש תהיה לך אדמה פורייה ומדושנת, את רוצה שאעזור לך?" היא לא חכתה הרבה זמן והתחילה לחפור בור. אני הסתובבתי לידה, מנסה למצוא לי משהו להתעסק בו, שיסתיר את בורותי בתחום. אם אודה על האמת הקו המנחה אותי בטיפוח החצר הוא -תן לטבע לעשות את שלו. [ הערת הכותבת: לבעלי לב