מיומנה של אמא

"עשרים דקות בכל יום במשך השבועיים הבאים תקדישו לילדכם, עשרים דקות בהם את או בעלך מקדישים לילד זמן איכות בו עושים רק מה שהוא רוצה, אני קוראת לזה אנטיביוטיקה"- את המרשם החשוב הזה נתנה פסיכולוגית הגן לחברה שלי שבנה בן הארבע החל לפתע להרביץ לחבריו. בלי להתייחס לעצם העניין, כלומר האם זו עצה הגיונית? אפשרית? והאם באמת חייבים לפתור כל בעיה עם אנטיביוטיקה? חשבתי לעצמי, מתי בפעם האחרונה התרכזתי כל כולי בילד שלי, במשך עשרים דקות ברצף?                 ברור שבמצטבר אפשר למצוא עשרים דקות ואף יותר, ויתכן שאפשר למצוא עשרים דקות ברצף בהם עשינו משהו ביחד או נהלנו שיחה. אבל, כמה מתוך העשרים דקות הייתי שם עד הסוף? ובכמה מהם תכננתי מה צריך לקנות לשבת? מה תהיה התשובה שאני אענה כשהוא יסיים לשאול את השאלה? האם אני אספיק לתלות את הכביסה לפני שאני יוצאת? ואיפה שמתי את הארנק? לאחרונה יותר ויותר אני שמה לב שאני ממש לא שמה לב, או במילים אחרות טווח הקשב והריכוז שלי נמוכים באופן מדאיג. זה נשמע כך- "אתה יכול בבקשה לקחת את הזה,  לשים אותו שם ואז למלא את הזה בזה."  בעיות השליפה הקשות הל

"אמא! הוא עומד!" קריאת התרגשות נשמעה מהסלון. רצתי במהירות ואכן כן, בנינו הקט נעמד בעצמו ומסביבו נעמדו (גם כן בעצמם) אחיו המעריצים, מוחאים כפיים ומזילים דמעות התרגשות. הוא נעמד זקוף וזרח מחייך לקהל המעריצים שהקיפו אותו. הטקס היה יכול להמשך שעות אלא שתוך מספר שניות נזכרו כולם שבעצם הם מאוד עסוקים וחייבים ללכת מיד. נשארתי עם הספורטאי המוכשר שלי ואז חלחלה למוחי ההבנה שהגאון הצעיר למד לעמוד אך בעצם הוא עדיין לא יודע להתיישב בעצמו, מה שמחייב מעתה שמירה צמודה. עוד מספר דקות לקח לי להבין שבלתי אפשרי שעול השמירה יהיה תפקידי הבלעדי, ושיש צורך למצוא את אחיו המעריצים ולחלק ביניהם זמני שמירה, שתי דקות בלבד לקח לי להבין שאין סיכוי שאצליח לארגן תורנויות שמירה ועל כן כמנהגי במצבים כאלה פתחתי תיאוריה למצבי.  והרי היא לפניכם- ילד צריך להיות עצמאי. ודאי שאם הוא יורגל בשמירה צמודה יפגע הביטחון העצמי, החופש ואולי אף מידת הסקרנות , לכן חובה עלי בתור אמו להתרחק מהמקום ולעמוד צופיה כמרים הנביאה, לראות מה יתרחש. לא סיימתי לפתח את התאוריה שלי עד תומה, וכבר נשמע בום הילד נפל על הרצפה. האחים