עכבר, מה הוא אומר?

לילה, שקט, כמעט כולם כבר ישנים. זה הישג יפה כי בחופש הגדול בדרך כלל הילדים משכיבים אותנו לישון.

תק תק תק, אני שומעת קולות, אבל הם לא נשמעים מהחדרים האחרים אלא מתחת למיטה.

העייפות נעלמה לי לחלוטין, "צבי, אתה שומע?"  "לא" הוא אומר באופן אוטומטי ומסתובב. התקתוקים לא מפסיקים.

"צבי, תקשיב" נערתי אותו קלות לפני שיעבור לעולם החלומות באופן סופי. הפעם הוא גם שמע.

"טוב, אז מה נעשה?" הוא שאל מבין שאין לו סיכוי לחזור לישון.

"צריך לבדוק מתחת למיטה. " פסקתי נחרצות " אני חושבת שזה עכבר."

"תראי חושך עכשיו, אין לי כל כך מה לעשות. מחר בבוקר אני אתפוס אותו." צבי כבר היה ערני דיו בשביל להתחמק מהמשימה עם הסבר שנשמע הגיוני גם בשבילי.

ללכת לישון ביחד עם העכבר, הרגיש לי בדיוק כמו לישון עם אריה באמצע הג'ונגל, אז השארתי את בעלי לישון עם האריה ועברתי לספה בסלון, סוגרת אחרי את הדלת, כדי שהאריה לא יברח אחרי. כמה דקות אחר כך הגיע גם צבי לסלון, גם הוא לא מצליח לישון עם העכבר, "סגרת את הדלת?" שאלתי במקום לברך אותו על שהצליח לצאת מגוב האריות ללא כל פגע.

קצת ריחמתי עליו, כי נשארה פנויה רק הספה הקטנה והוא יצטרך עכשיו לישון עם הרגליים למעלה כל הלילה, אבל הפחד שיתק לי גם את הרחמים, אחרי שתי דקות כבר שמעתי נחירות קטנות מהספה הקטנה עם הרגליים למטה.

אחרי לילה מסויט לחלוטין הגיע סוף סוף הבוקר, באחת הפעמים בהם הצלחתי להירדם חלמתי שמתחת למיטה מסתתר לו נחש ועכשיו ניסיתי לברר עם עצמי מה האמת מכל הפחדים שיש לי בראש, וממה בעצם אני מפחדת, אריה, נחש, עכבר? בעצם לא ראיתי כלום.

כשהצלחתי לנקות את הראש מהערפל ששרר בו התחוור לי שהבגדים, העדשות והתיק כלואים בחדר עם כל החיות המפחידות. בשקשוק ידיים ורגליים התארגנתי, מודה לה' שאני עדיין עובדת ויכולה להימלט מהבית למספר שעות.

*

"אני אומר לך שזו לטאה, את סתם מדמיינת כל מיני דברים. "אמר לי צבי לאחר שפתח את ארגזי המיטות שלנו ודפק עליהם.

"אין שום סימנים או עקבות? אתה בטוח?" שאלתי אותו, עומדת בפתח הדלת, מספיק קרובה כדי לפקח על החיפושים, ומספיק רחוקה כדי להימלט על נפשי בכל רגע.

"בטוח, בטוח."

*

בערב ישבתי להקריא סיפור לישי לפני השינה. (בימים הראשונים של החופש אני עדיין מקפידה על טקס ההשכבה, למרות שברור לכולם שמיד בסיומו האור יידלק וישי יקפץ בסלון עם שאר אחיו.)

לפתע ראיתי משהו טס מארון הבגדים ונכנס מתחת למיטה, בלי לאבד עשתונות תפשתי את ישי וביצענו נסיגה מהירה וחד צדדית, סוגרת אחרי את הדלת ומשאירה לעכבר את כל שטח החדר לזכותו, לא נעים לומר, אבל בכל זאת הוקל לי שהלילה הוא לא בחר לכבוש את החדר שלנו.

"ידינו הארוכה לא תיתן לאף פרחח זעיר  לכבוש את ביתנו, אנו נחזיר את השלום והשלווה." הכרזתי. עוד באותו ערב הייתה בידינו מלכודת, אומנם מלכודת עדינה במיוחד, כזו המשלבת בין צער בעלי חיים לפחד מבעלי חיים זעירים, אפורים, עם זנב ארוך. לכן העכבר לא אמור לנפוח בה את נשמתו אלא רק להיכלא בתוכה עד שנפנה אותו ברגישות ובנחישות מעבר להרי החושך. אם הוא לא יילכד עד סוף תקופת ימי בין המיצרים נעבור לאמצעים קשים יותר.

אך מלבד הצד המעשי, חייבים לעבוד גם על השורש הרוחני, פעם שמעתי מחברה שעכבר מופיע כאשר יש חוב למשהו, זה נלמד מסיפור כלשהו איפשהו. היא ספרה על משהי שהיה לה עכבר שסרב לעזוב עד שנזכרה שהיא חייבת כסף למשהו, החזירה את החוב והעכבר נעלם. ניסיתי להיזכר למי אני חייבת כסף (ברור לי לחלוטין שרק אני צריכה לחפש כי העכבר מעסיק בעיקר אותי.) לא ממש מצאתי, בסוף התפשרתי על משהי שהתלבטתי לפני כמה ימים אם לתת לה תרומה או לא, בבהילות תרמתי לה כסף והרגשתי בטוחה ומוגנת.

עד האמבטיה בערב, רגע לפני שנרדמתי מתחת לטוש, ראיתי משהו טס לו, עליתי על השירותים והזעקתי תגבורת.  גם בלילה הזה ישנתי והתעוררתי לסירוגין: 'ה' מה אתה רוצה להגיד לי?' פניתי ישירות אל כותב התסריט, 'עשיתי השתדלות, תרמתי כסף, שמתי מלכודת, אבל הכל נשאר אותו הדבר.'

בבוקר קמתי באיחור, ניסיתי להתארגן בזריזות אבל לא הצלחתי, פחדתי שתנועות מהירות וקולניות מידי יפריעו לעכבר במנוחת הבוקר שלו ואני אאלץ להגיע לעבודה עם עדשה אחת ובלי נעליים.

*

"אז מה אתה אומר צבי? מה העכבר הזה אומר לי?"

"תחפשי מה אומר העכבר."

"אתה צוחק עלי." נפגעתי,

"לא, באמת, תפתחי בפרק שירה ותחפשי מה עכבר אומר שם."

הסתכלתי-"אתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית, ואני הרשעתי."

מאכזב, הפסוק הזה מעמיד אותי שוב בדוכן הנאשמים. אבל הפחד לא נתן לי להישאר בעמדת הקורבן הרבה זמן. אז ניסיתי לחשוב קצת על המסר בפסוק. 'יש משהו בזה שכשמשהו לא מתנהל כמו שתכננתי, אני מרגישה שמישהו הפר איתי הסכם. כך שאני נשארת אומללה, והבעיה ופתרונה נשארים בידיים שלו. אבל האמת היא שהתמונה יכולה להראות אחרת לגמרי אם אבין שכאשר העניינים לא מתנהלים כפי שחשבתי יש כאן יד מכוונת שמנהלת את הארועים. וגם אם אינני יודעת בדיוק מה גורם לכך, עצם התחושה שהעסק נמצא בידיים טובות. משחרר אותי מכעסים פחדים ודמיונות. וממילא הדברים יסתדרו לטובה.

עברו כמה ימים שקטים, ושוב רשרושים מתחת למיטה. הפעם החלטתי שחייבים לרוקן את כל תכולת ארגזי המיטה.

"אני אומר לך שזו לטאה, אין פה שום סמנים לעכבר."

מעולם אני לא זוכרת שהתפללתי כל כך שאני הטועה והוא הצודק.

"תסתכלי פה." צבי קרא לפתע. "את רואה?" ואז ראיתי אותו מבצבץ מתחת למיטה. חומד של חומט, כמעט ונשקתי אותו מרוב התרגשות.

עכשיו לא נשאר לי, אלא לברר מה אומר חומט בפרק שירה.