כמעט קבלתי דבקית
"הייתה פה הבוקר רכזת הגנים." שחה
לי הסייעת של ישי, כשבאתי לקחת אותו מהגן בצהרים. "ובדיוק אז ישי הגיע לגן,
השעה הייתה ממש מאוחרת, היא שאלה אותי אם תמיד זה ככה? נו, מה יכולתי לענות לה?
אני לא יכולה לשקר."
'נו, מה אני יכולה לענות לך?' עניתי לה במחשבתי
'מאוד מאוד חשוב שהילד יתחיל את יום הלימודים בזמן ביחד עם כולם. אני בעצמי אומרת
את זה לכל ההורים המאחרים בגן שלי. אבל, העניין הוא שמדובר בלוגיסטיקה משפחתית מורכבת,
ולא בהתארגנות שלי בבוקר. זה תלוי במכונית שלנו שלאחרונה דואגת לפרנסתו של
המוסכניק יותר מהנוחות שלנו, מקצב התפילה של החזן במניין של צבי בבוקר, בגשמי
הברכה ובמצב הרוח של ישי ואחיו.' סיימתי את נאום התגובה בראשי.
בפועל מלמלתי לעברה "נכון,
את צודקת" בראש מושפל ונמלטתי מהאזור, גוררת אחרי את ישי.
הסמקתי עד שרשי שערותי, כשדמיינתי אותה מספרת
לרכזת הגנים שזהו ישי כוגן, הבן של שרה כוגן הגננת של גן ורד. והרכזת בתגובה מסמנת
עיגול אדום סביב שמי שמעיד על כך שיש כשל משמעותי בתפקוד ההורי שלי.
*
"אמא, רינה הסייעת אמרה שצריך לשים מעיל
לישי כשמביאים אותו לגן, כי ממש קר בחוץ." אמרה לי שירה למחרת היום.
"מה את רוצה להגיד שישי הלך בקור הזה בלי
מעיל?!?!"
זו הייתה שאלה רטורית, כי את התשובה קבלתי זה עתה.
'איך מחדל כזה קורה אצלי בבית?' לא הצלחתי להבין 'מעיל בחורף הוא אחד מבגדי הבסיס
מבחינתי.'
בדיון פנימי עם עצמי, הייתי מוכרחה להודות
שהזעזוע האמתי הוא לא על כך שהבן שלי הלך בלי מעיל לגן. (בסך הכל זה מחסן אותו
מהקור.) אלא שביומיים האחרונים נתפסתי פעמים, עוברת על חוקים מפורשים בספר הבלתי
כתוב- חובותיה ואחריותה של האם הנורמטיבית בגן הילדים בישראל.
לא נורא ניסיתי לנחם את עצמי- 'מה שבא לפתחי בא
לפתח אותי' החל ממחר הכל יראה אחרת. מחר זהו גם היום החופשי שלי, כך שוודאי לא תהיה
לי בעיה לדאוג שישי יגיע בזמן, לבוש ומצוחצח כראוי.
*
"אמא, אני מאחרת, את יכולה להסיע אותי
לביה"ס?" שירה תלתה בי עניים מתחננות.
העפתי מבט לישי, הוא ישב ואכל בנחת את היוגורט
שלו, רחוק מאוד מלהיות מאורגן. אם אני אקח את שירה הוא בטוח יאחר גם היום.
"האוטו במוסך" נזכרתי פתאום
"אז נבקש משמר את הרכב שלהם." שירה שלפה את
הפתרון הקל. באופן די קבוע משפחת שמר משמשת כחברה הפרטית שלנו להשאלת רכב.
"טוב,
תתקשרי לשאול אם אפשר להשתמש ברכב שלהם." אמרתי, נפרדת מעוד 3 דקות יקרות.
"למה
דווקא היום את חייבת להתארגן לאט?? את לא רואה שאני ממהרת??" יריתי לעבר שירה
בדרכנו לאוטו של שמר. עוד לפני שסיימתי את המשפט כבר הוצפתי בייסורי
מצפון על המטען השלילי בו אני ממלאה את הבת שלי בבוקר. יודעת שהיא לא אשמה שהחלטתי
להחליף בוקר חופשי רגוע בבוקר לחוץ מאיימת רינה הסייעת.
רגע לפני שנכנסנו לרכב, קלטתי את רעות השכנה
מעמיסה את ילדיה בדרך לפיזורם היומי במוסדות החינוך.
"תוכלי לקחת גם את שירה?"
"כן, בשמחה" היא ענתה.
"תודה, זה ממש יעזור לי." הודתי לה
ולה' שארגן מלמעלה את הטרמפ.
*
"לא רוצה היום מעיל." אמר ישי ובצחוק
עליז יצא מהבית. לקחתי את המעיל ביד ומיהרתי אחריו.
את הדרך לגן ישי עשה בחולמנות מעצבנת, לא מפספס
אף שלולית, חתול, כלב, או ענן, ואף על פי כן, בשעה שמונה ושלוש עשרה דקות, שתי
דקות לפני סגירת השערים הרשמית בגן, התייצבנו בשער.
אני עם המעיל, וישי עם תיק האוכל ובו כריך מלפפון
ותפוח שטופים וארוזים בקופסה כיאה ל'גן ירוק'.
"אמא, תלבישי לי את המעיל, יורד גשם."
הוא שם לב שהתחיל לטפטף ובהברקה של בן שלוש, קלט שאם יורד גשם צריך ללבוש מעיל,
אפילו שהמרחק מדלת הכניסה לגן הוא מטר וחצי.
'איזו השגחה מדויקת' שמחתי לי 'הוא יכנס לגן לבוש
במעיל.'
בראשי החל לרוץ סרטון הניצחון.- "שרה, אני
חייבת לומר שאת ממש מרגשת אותי." רינה מקבלת את פני "מדהים לראות את
השיפור המהיר שעשית. הגעתם בזמן וישי לבוש ומאובזר כראוי. אני רוצה להעניק לך
דבקית של אם השנה. אם תתמידי ותקבלי חמש דבקיות כאלו, אתקשר לרכזת הגנים בעירייה,
שתמחק את העיגול האדם סביב שמך. אין ספק ראוי ללמוד ממך."
"בוקר טוב" פתחתי את דלת הגן בחיוך,
מחכה לראות את הסרטון מתממש מול עייני.
"בוקר טוב" השיבה ענת הסייעת
"רינה לא עובדת היום אני מחליפה אותה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה