שפה בהתנפחות

"תגידי לו שלא יינשך את השפה, זה רדום לו עכשיו אז הוא לא מרגיש, הוא יכול לפצוע את עצמו, ואז באים אלינו בתלונות." אמרה רופאת השיניים.

' למה שזה יקרה' חשבתי לעצמי.

אבל זה קרה ובגדול.

בערב השפה של ישי התנפחה הוא בקושי הצליח לדבר.

"ישיקי, כואב לך?" השתדלתי שהקול שלי לא יסגיר את הכיווץ שהרגשתי בבטן למראה הנפוח שלו.

"לא" הוא ענה והמשיך להתעסק בענייניו, ב"ה שה' ברא את השפה בפנים ולא ברגלים למשל, כך שכל עוד ישי לא יסתכל במראה, אין חשש שהוא יבין את חומרת המצב.

"היום הולכים לישון מוקדם" הכרזתי, מוכנה לשלם כל מחיר שאתבקש, לספר לו כמה סיפורים שירצה, לשחק איתו אפילו שח מט, העיקר שילך לישון מהר ויקום עם פנים בפרופורציות תקינות.

הבוקר הגיע והלחי השמינה, בתוך הפה המצב לא נראה מעודד יותר.

"תמדוד את החום." תקעתי לו מדחום לפני שאמרתי בוקר טוב.

"אין לי חום" הוא הודיע.

חום אין, מהאף עד למעלה הכל תקין, ומהסנטר ומטה גם, הילד נראה במצב רוח טוב לא מודע לנראות שלו, ואני אמורה לעבוד היום. בצעתי הערכת מצב פנימית ביני לבין עצמי, והגעתי להכרעה המתבקשת שאין סיבה להשאיר אותו בבית.

שלחתי הודעת עדכון למורה, הבהרתי שבמקרה הצורך אני זמינה.

ובהמשך שלחתי כמה תמונות מזעזעות מהשפתיים של ישי לרופאה שאלתי מה עושים? והאם זה הגיוני שילך היום לחוג שחיה שלו?  

"יש מצב שיצטרך אנטיביוטיקה, תביאי אותו למרפאה שאראה, ולא כדי שילך לבריכה היום." חרצה הרופאה את גזר הדין.

מסכן חשבתי לעצמי, הוא יפסיד את חוג השחייה, הוא מחכה לזה כל השבוע.

' איך אני אספר לו על זה?' רק המחשבה גרמה לענן אפור וסמיך לרדת עלי.

בצהרים כשחזר מבית הספר בשרתי בקול הכי רגוע שיכלתי לגייס, שחוג השחייה מבוטל היום, ושצריך ללכת לרופאה. למרבה הפלא לא היה נראה שהוא כל כך מאוכזב. בעיקר התעניין בארוחת הצהרים, לי לא היה ממש תאבון, אבל הוא בקש תוספת.

"צריך אנטיביוטיקה 3 פעמים ביום cc7 , 5  ימים, ואל תפסיקו באמצע."  פסקה הרופאה.

ואני רצתי לקנות את האנטיביוטיקה. הספקתי לתת לו פעמים באותו יום.

בערב שמעתי שיעור של הרבנית רחלי בזק, היא ספרה נסים ונפלאות על השמן שנותר בחנוכייה של הרב מרדכי אליהו ומשמש כסגולה לריפוי.

יש לי גם מהשמן הזה בבית נזכרתי, והזדרזתי להגיע לחדר של ישי עם כד השמן הקטן כלומר בקבוק פלסטיק ובתוכו השמן הזך. ישי כבר ישן והמבצע היה קצת מסובך, אבל עבר בשלום, הילד נמשח בשמן. כלומר הפה שלו.

בבוקר כשהוא קם הנפיחות פחתה משמעותית כלפי חוץ באזור שהצלחתי למרוח, בתוך הפה במקום שלא הגעתי זה עדיין לא היה נראה טוב.

עכשיו אני יכולה לספר סיפור חסידי לבחירה, חשבתי לעצמי, חסדים יגידו שמדובר בנס בזכות השמן. והרציונליים יגידו שההשפעה של האנטיביוטיקה הייתה מהירה ויעילה.

יגידו מה שיגידו, העיקר שב"ה במצב השתפר.

ביום ראשון ב"ה הוא מסיים את האנטיביוטיקה, וביום שני יש לו שוב תור לטיפול שיניים, מקווה שהפעם הכל יעבור בשלום.

#

"אל תנשוך את השפה, אתה יכול לפצוע את עצמך." אמרה לי רופאת השיניים.

האמת שלא כל כך הרגשתי את השפה שלי, היא הייתה די רדומה, בכל אופן הנהנתי לרופאה שתרגיש טוב.

אמא החזירה אותי לבית הספר, הפסדתי את שיעור קריאה איזה כיף.

"ישיקי, כואב לך?" אמא שאלה אותי בערב, היא הסתכלה עלי במבט מוזר.

"לא" אמרתי לה, אבל הרגשתי משהו מציק בלחי או אולי זה בשפתיים, כאילו שיש לי שם ספוג.

אמא הייתה ממש נחמדה בערב, נראה לי שזה בגלל הלחי שלי, אפילו כשבקשתי ממנה מלא סיפורים, היא הסכימה לספר את כולם.

אני בטוח שיש לי משהו משונה בפנים, אבל זה לא מפריע לי, בינתיים הרווחתי מלא סיפורים, מקווה שהמצב מחר ימשיך ככה  אני חושב שאמא תסכים לי גם יותר זמן במחשב, היא ממש מרחמת עלי.

"תמדוד את החום" אמא עמדה מעלי ותקעה לי מדחום לפה. כנראה שזו שיטה חדשה שלה להגיד לי בוקר טוב, ולהצליח לגרום לי לקום מהמיטה.

"יופי, אין לך חום" שמעתי את ההקלה בקולה.

"איך אתה מרגיש?"

"הכל בסדר" עניתי לה באופן אוטומטי, סך הכל, הרגע קמתי מהשינה מה כבר אני יכול להרגיש?

אבל אז קלטתי אותה מסתכלת על הלחי שלי, ונזכרתי, כנראה שזה עדיין נראה נורא. מעולה, הולך להיות לי תור ממש ארוך במחשב היום. אני צריך לחשוב אם יש עוד משהו שאני יכול להרוויח מהמצב.

"תיקח סווצ'ר" אמא צעקה לפני שיצאתי. אז לקחתי סווצ'ר ביד. סווצ'ר כדי שלאמא לא יהיה קר לראות אותי, וביד כדי שלי לא יהיה לי חם.

בבית ספר היה יום נחמד. אנחנו כמעט מסיימים את חוברת חשבון 1, למדנו גם קריאה והלכה לתלמיד- שזה מקצוע שאני ממש אוהב, כי לומדים עכשיו על חנוכה. בהפסקה המגרש לא היה שלנו, אני שחקתי עם גלעד ובארי יש לנו משחק סודי חדש, אני לא יכול לגלות. רק לספר שהיה כיף ומצחיק ברמות. רק בהפסקת אוכל היה ממש מבאס בקושי הצלחתי לאכול את הפיתה כי ממש היה קשה לי ללעוס בגלל הנפיחות. בסוף ראיתי שכולם כבר יוצאים להפסקה אז הכנסתי מהר את האוכל לתיק ויצאתי.

"שלום" אמרתי כשהגעתי הביתה, וזרקתי את התיק בסלון.

אמא הסתכלה עלי במבט מזועזע.

"כואב לך?" היא שאלה בקול מלא רחמים, כנראה אני נראה נורא.

"לא" אמרתי

"ישי, אנחנו לא נלך לבריכה היום, בגלל הפצע שלך בפה, וכדי שנלך תיכף לרופאת שיניים, היא צריכה לתת לך תרופה" היא אמרה את המשפט בשקט ובקול עצוב, היה נראה לי שעוד מעט היא תתחיל לבכות.

אמא רצתה שנצא מיד, אבל אני רציתי קודם לאכול, בד"כ זה הפוך אני רוצה לצאת, והיא רוצה שקודם אני אוכל.

יצאנו מיד אחרי שאכלנו, היה ממש טעים, אני אכלתי שתי צלחות, אמא בקושי הצליחה לאכול, היא נראית ממש לחוצה.

הרופאה באמת אמרה שאני צריך תרופה, ואמא קנתה לי תרופה ורודה ממש טעימה, חבל שמותר לקחת אותה רק שלוש פעמים ביום. בפעם הראשונה אמא נתנה לי, אבל אחר כך בקשתי לקחת בעצמי, ואמא הרשתה. בשביל לדעת כמה צריך לקחת, צריך לשאוב עם המזרק את התרופה עד שזה מגיע למספר 7.ואז אני מזריק לי את זה ישר לתוך הפה. החלק שאני הכי אוהב זה בסוף, לשטוף את המזרק אני ממלא מים מהברז, ואז משפריץ ישר לחלון שמעל הכיור. (משתדל שאמא לא תראה כי היא לא כל כך אוהבת כשאני עושה את זה.)

ביום ראשון בבוקר יסתיימו החמישה ימים וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אקח מהתרופה, חבל, אבל לא נורא כי ביום שני יש לי שוב תור לסתימה...

                                                                                                                 שרה כוגן

רוצים לקרוא ראשונים הצטרפו לקבוצת הווצאפ השקטה שלי -

https://chat.whatsapp.com/KWQ9aYfVmFX1Hl3aJYIczi