מיומנה של אמא

  "אמא, בסוף לא נצא מחר בבוקר, מקווה שזה יהיה אחרי צהרים ברביעי." החייל שלי היה נשמע מצוברח ועייף מתמיד. הוא הסביר שהוא חי על אדי סוכר. כל פעם שהעייפות מאיימת להשתלט עליו, הוא מתדלק את עצמו עם עוד סוכריה. "חייב כבר לישון נורמלי." "העיקר שבשבת תגיע" ניסיתי לעודד. "כבר לא יודע, מה עוד יצוץ פה..." הוא השיב לי בעידוד משלו. למחרת בבוקר רביעי הוא שלח 'השאטלים יצאו ב16.00 היום, רק מקווה שאני לא יצא בהגרלה לצוות שמירה.' במפגש הבוקר גייסתי את ילדי הגן לתפילה- "ילדים הבן שלי החייל הגיבור עם הטנק, צריך להגיע השבת הביתה, אז תתפללו ממש   טוב, אתם יודעים שה' במיוחד אוהב תפילות של תינוקות של בית רבן." "אני לא תינוקת" אמרה יעל ובכל זאת, הם התפללו, חצי שעה אחרי זה הוא שלח לי –'אני נשאר שבת' כנראה שיעל צדקה, הם לא תינוקות   והתפילה לא נענתה. 'אתה בטח קרוב נקפוץ לבקר' כתבתי לו מנסה לנחם גם את עצמי. 'אם תבואי לפה, ישלחו אותי לכלא, לא מאשרים פה כניסה' הוא נחם אותי בחזרה. 'טוב, אז אני יפעי...