שישי חופשי?
"אמא,
בסוף לא נצא מחר בבוקר, מקווה שזה יהיה אחרי צהרים ברביעי." החייל שלי היה
נשמע מצוברח ועייף מתמיד. הוא הסביר שהוא חי על אדי סוכר. כל פעם שהעייפות מאיימת
להשתלט עליו, הוא מתדלק את עצמו עם עוד סוכריה. "חייב כבר לישון
נורמלי."
"העיקר
שבשבת תגיע" ניסיתי לעודד.
"כבר
לא יודע, מה עוד יצוץ פה..." הוא השיב לי בעידוד משלו.
למחרת בבוקר
רביעי הוא שלח 'השאטלים יצאו ב16.00 היום, רק מקווה שאני לא יצא בהגרלה לצוות
שמירה.'
במפגש
הבוקר גייסתי את ילדי הגן לתפילה- "ילדים הבן שלי החייל הגיבור עם הטנק, צריך
להגיע השבת הביתה, אז תתפללו ממש טוב, אתם
יודעים שה' במיוחד אוהב תפילות של תינוקות של בית רבן."
"אני
לא תינוקת" אמרה יעל
ובכל
זאת, הם התפללו, חצי שעה אחרי זה הוא שלח לי –'אני נשאר שבת'
כנראה
שיעל צדקה, הם לא תינוקות והתפילה לא נענתה.
'אתה
בטח קרוב נקפוץ לבקר' כתבתי לו מנסה לנחם גם את עצמי.
'אם
תבואי לפה, ישלחו אותי לכלא, לא מאשרים פה כניסה' הוא נחם אותי בחזרה.
'טוב,
אז אני יפעיל מערך תפילות' הודעתי
'אז
משהו אחר יידפק ויישאר לשמור' הוא הודיע לי בחזרה.
בטלפון
בערב הוא היה נשמע, בדיוק כמו חייל שיצא מלבנון ואז נשאר במוצב רבעוש (רביעי-שבת),
עצוב מדוכא ומיואש.
'ה'
בבקשה, תארגן לו איזה שחרור בטוב, ואם כבר
נשאר שבת אז לפחות שיהיה לו שם נחמד' ניסתי
את הערוץ היחיד שבו היה לי עוד סיכוי
לשנות משהו.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
כמדי
שנה גם השנה באופן מפתיע התפרץ לו שעון החורף לחיי, והקדים את כניסת השבת ל16.00,
זה נכון שכול שנה הוא עושה זאת, אבל בכל פעם מחדש אני חושבת שזו תופעת טבע בלי
הגיונית, איך אני אצליח להכניס שבת ב16.00 אחרי צהרים? אם כשהיא נכנסה ב19.00 אני עובדת
עד הרגע האחרון?
והשנה
ליום השישי הקצר ביותר התווספה דרגת קושי חדשה- בשעה טובה ובמזל טוב החלה הפסקת
האש, ובראש חודש כסליו התחילה פה שוב שנת הלימודים, מה שאומר שגם ביום רביעי וגם
ביום חמישי אני חוזרת מהעבודה אחרי 16.00.
ככה זה
עובד בימינו אין הדרגתיות הכול מגיע בפתאומיות, אחרי שכבר התרגלנו שאין לימודים
ואם כבר לומדים אז מסיימים ב13.00, בבת אחת חוזרים לימי לימודים מלאים, מקווה שגם
המשיח פשוט יתפרץ ככה לחיינו.
ביום חמישי אחרי הצהרים כשכבר הבנתי פחות או
יותר מי יהיה בבית בשבת, והתחלתי לבשל, הגיעה שוב הודעה מהחייל- 'רק אומר שהמפקד פה
מאשר ביקורים.'
'משמח,
מחר ב"ה נגיע' עניתי באופן מידי, מוכנה לעשות הכול למען העלאת מורל חיילינו.
(וגם האימהות שלהם.) והתחלתי לחשוב איך אני מכניסה להכנות של יום שישי הלחוץ הזה גם
טיול למוצב.
וככה באופן
לא צפוי מצאתי את עצמי ביום השישי הקצר ביותר בשנה, נוסעת עם שירה וישי לטיול
בנופים האהובים של הגליל שלנו אחרי שנה
ורבע שלא עשינו את זה. ועוברת בהתרגשות ליד שלטים של 'ברוכים השבים' בכניסה לישובים
המפונים. לקחנו את החייל האמיץ שלנו מהמוצב וטיילנו אתו בפארק אדמית, החייל כבר
נראה הרבה יותר רגוע ושליו וגם אמא שלו. החזרנו אותו למוצב עם כמה פינוקים. וטסנו
בחזרה הביתה לתקתק את הבית בזמן שנשאר עד שבת.
חצי
שעה לפני הדלקת נרות, החייל מתקשר- "אמא, אני בדרך הביתה, מישהו יכול להקפיץ
אותי?"
מסתבר
שיחד עם האוכל לשבת הגיע גם חייל שהיה צריך להישאר בשבת, כך שאפשר היה לשחרר מישהו
מהשמירה, והיחיד שיכל היה להגיע הביתה לפני שבת זה בנימין שגר במעלות.
איזה
כיף שככה זה בימינו הכול מגיע בפתאומיות.
מסתבר,
שהתפילה של הילדים בגן כן התקבלה. מקווה שיעל לא תיעלב, כי כנראה שהם כן נחשבים
תינוקות...
תגובות
הוסף רשומת תגובה