מיומנה של אמא

ידעתי שהוא לא יגיע, אבל חיכיתי בכל זאת. אני כבר מספיק גדולה בשביל להבין שכשאומרים שבטוח ירד שלג וממש מתכוננים, רוב הסיכויים הם שהוא לא יבוא. לפחות לא בפעם הראשונה בחורף. אבל בין אם אני יודעת ובין אם לא, תמיד נפתח אצלי חלון בלב לצפייה, אולי בכל זאת, אולי הפעם זה יקרה. במיוחד השנה כשהכול כל כך קיצוני, וכול הבלתי אפשרי קורה, זה ממש צפוי והגיוני שהוא יגיע. ואתמול אחר הצהרים, כשחלון הצפייה שלי, שכח בכלל שהוא עוד פתוח זה קרה. פתאום הלבן הגיע, וכול הילדים בחוץ התחילו לקפוץ ולרקוד, ולהוציא את כל אבזרי החורף, שלא הוצאו השנה מהארון, (כמו כפפות ומגפים, וגזר לאף של בובת השלג.). וגם אני יצאתי לי החוצה וראיתי את פתיתי השלג רוקדים בחוץ. אך עם כל ההתרגשות, שמתי לב לתופעה מדאיגה. הם לא נתפסו, כלומר הכביש והמדרכה סרבו להיצבע בלבן. כיוון שאני כאמור בוגרת ולמודת ניסיון, הבנתי כבר שיש כאן חשש לגבי קיומו של יום החופש שאמור להתעופף אלי   יחד עם השלג. חלון הצפייה שלי   נשאר אומנם כמעט סגור, אך בכל זאת מצאתי את עצמי רוקמת תכנונים ליום החופש מחר. כשישי נכנס ואמר שהילדים של השכנים גנבו להם את ...