שיבוא

ידעתי שהוא לא יגיע, אבל חיכיתי בכל זאת.

אני כבר מספיק גדולה בשביל להבין שכשאומרים שבטוח ירד שלג וממש מתכוננים, רוב הסיכויים הם שהוא לא יבוא. לפחות לא בפעם הראשונה בחורף.

אבל בין אם אני יודעת ובין אם לא, תמיד נפתח אצלי חלון בלב לצפייה, אולי בכל זאת, אולי הפעם זה יקרה. במיוחד השנה כשהכול כל כך קיצוני, וכול הבלתי אפשרי קורה, זה ממש צפוי והגיוני שהוא יגיע.

ואתמול אחר הצהרים, כשחלון הצפייה שלי, שכח בכלל שהוא עוד פתוח זה קרה. פתאום הלבן הגיע, וכול הילדים בחוץ התחילו לקפוץ ולרקוד, ולהוציא את כל אבזרי החורף, שלא הוצאו השנה מהארון, (כמו כפפות ומגפים, וגזר לאף של בובת השלג.). וגם אני יצאתי לי החוצה וראיתי את פתיתי השלג רוקדים בחוץ. אך עם כל ההתרגשות, שמתי לב לתופעה מדאיגה. הם לא נתפסו, כלומר הכביש והמדרכה סרבו להיצבע בלבן. כיוון שאני כאמור בוגרת ולמודת ניסיון, הבנתי כבר שיש כאן חשש לגבי קיומו של יום החופש שאמור להתעופף אלי  יחד עם השלג. חלון הצפייה שלי  נשאר אומנם כמעט סגור, אך בכל זאת מצאתי את עצמי רוקמת תכנונים ליום החופש מחר.

כשישי נכנס ואמר שהילדים של השכנים גנבו להם את השלג, הבנתי שאפשר לסגור את החלון, נסיתי להסביר לעצמי בקול בוגר, ששיגרה זה מבורך, ובמיוחד השנה כשכול כך הרבה ימים לא התקיימו פה לימודים. וגם שעוד מעט מגיע פורים ובעקבותיו פסח. (פסח!!)  הטומנים בחובם חופשים. אבל לא נשמעתי לעצמי כל כך משכנעת. שיגרה היא דבר מבורך אבל יום של שלג מבורך עוד הרבה יותר.

"אמא, הקאתי!" ישי העיר אותי מחלום מעניין.

זינקתי מהמיטה, וכיאה לאם רחומה וחומלת, מיהרתי לבדוק מה מידת הנזק שנגרמה לסביבה. ומיד לאחר מכן, דאגתי לכרוך סביב הילד דלי למקרה שתתרחש הקאה נוספת, ולפנות מהדרך כל חפץ העלול להתלכלך חלילה.

כשסיימתי, וראיתי שהנזקים לא גדולים במיוחד. שאלתי אותו איך הוא מרגיש? ואם הוא רוצה לשתות? (אבל כדאי ממש קצת שלא תקיא שוב).

הוא לא ממש רצה. וחזר לישון, הצמדתי את הדלי למיטה שלו למקרה שיהיו משקעים נוספים, והתכוונתי לחזור למיטה, אלא שאז הבזיקה בי ההכרה שילד עם וירוס בטן לא הולך לבית ספר, ולא רק שהוא לא הולך גם אמא שלו לא הולכת.

ואפילו שאמא שלו היא גננת, ולגננות אין מחליפות, היא לא יכולה ללכת לעבודה. בעודי מהרהרת במהפך שחל מיום עבודה שאמור היה להיות  רגיל ושגרתי ליום של חופש בבית. הבטתי בחלון השמש התחילה לזרוח וצבעה את השמים באדום ורדרד. הסתכלתי על השיחים שממול והם הבהיקו מולי בלבן. לבן!!

הי, כן ירד פה שלג הלילה! נכון הוא לא נתפס גם הפעם והדשא נשאר ירוק, אבל למי זה אכפת, אם בכל זאת  היום הזה יהיה יום בית. אפשר פשוט להנות מהקצת לבן שיש על המכוניות, זה משמח ויפה גם ככה.

וסליחה ישי שבשביל לקבל יום חופש עם אמא היית צריך לשלם בווירוס בטן. אני בטוחה אבל, שבפעם הבאה השנה כשיודיעו על שלג, הוא אכן יבוא. כי ככה זה בפעם הראשונה בחורף הוא לא נתפס.