מיומנה של אמא

  אני כל כך עתיקה עד   שכשלמדתי באולפנה, הייתה איתי בכיתה רק אחת שהייתה מאובחנת וקבלה הקלות ותוספת זמן בבגרויות. כל המושגים על היפראקטיביים   וקשיי ויסות, וקשב היו עדיין חדשים דנדשים עטופים בצלופנים. וכך גדלתי לי, בידיעה שאני כמו הרוב שסביבי, מרוכזת וקשובה. אחרי ששמעתי שיעור למשל ידעתי מה נאמר בו, ואפילו יכולתי לדעת מה קודם למה. אלא שמאז השתנו הזמנים, ועברו הרבה אפליקציות ,וקבוצות של ווצאפ, וזומים, ועוד ועוד אייפדים, ופלאפונים. וגם כיום אני שייכת לרוב, הרוב שמתחיל משהו ועוד משהו ועוד משהו, ולא מסיים שום דבר. רוב שיש לו בעיות שליפה קשות מאוד, שכשהוא קורא לילד שלו הוא קורא לפני כן לכל האחים והאחיות שלו הסבים והסבתות משני הצדדים, הדודים והדודות, ורק אז אחרי שהבן כבר הלך, הוא נזכר מה השם שהוא בעצמו בחר בשבילו כשנולד. אני עוד מגדילה לעשות וכשאני סתם משוחחת עם עצמי (כן, זה קורה לי.) אני מתחילה להגיד לי משהו, ובאמצע הכי מעניין, הולכת לעשות משהו אחר. עכשיו אתם שואלים את עצמכם- מה הקשר של הפתיחה היפה הזו למלחמה שלנו באיראן, ובכן יש קשר ישיר. כיון שראיתי שבעיות הקשב שלי הולכות ומ...