כי נפלתי קמתי

"אמא! הוא עומד!" קריאת התרגשות נשמעה מהסלון. רצתי במהירות ואכן כן, בנינו הקט נעמד בעצמו ומסביבו נעמדו (גם כן בעצמם) אחיו המעריצים, מוחאים כפיים ומזילים דמעות התרגשות. הוא נעמד זקוף וזרח מחייך לקהל המעריצים שהקיפו אותו.

הטקס היה יכול להמשך שעות אלא שתוך מספר שניות נזכרו כולם שבעצם הם מאוד עסוקים וחייבים ללכת מיד. נשארתי עם הספורטאי המוכשר שלי ואז חלחלה למוחי ההבנה שהגאון הצעיר למד לעמוד אך בעצם הוא עדיין לא יודע להתיישב בעצמו, מה שמחייב מעתה שמירה צמודה. עוד מספר דקות לקח לי להבין שבלתי אפשרי שעול השמירה יהיה תפקידי הבלעדי, ושיש צורך למצוא את אחיו המעריצים ולחלק ביניהם זמני שמירה, שתי דקות בלבד לקח לי להבין שאין סיכוי שאצליח לארגן תורנויות שמירה ועל כן כמנהגי במצבים כאלה פתחתי תיאוריה למצבי.

 והרי היא לפניכם- ילד צריך להיות עצמאי. ודאי שאם הוא יורגל בשמירה צמודה יפגע הביטחון העצמי, החופש ואולי אף מידת הסקרנות , לכן חובה עלי בתור אמו להתרחק מהמקום ולעמוד צופיה כמרים הנביאה, לראות מה יתרחש.

לא סיימתי לפתח את התאוריה שלי עד תומה, וכבר נשמע בום הילד נפל על הרצפה. האחים המעריצים יצאו מיד ממקומות המסתור, הרימו וחיבקו את הקטן שבכיו הלך וגבר.

המזל הטוב שלו הוא שהוא קטן וכנראה גם הזיכרון קטן ולכן הוא שוב נעמד, שוב חזר הטקס, מחיאות כפיים וקריאות עידוד ובסופם שוב נפילה ובכי וחיבוקי רחמים.                                      

 המעגל הזה יכול היה להמשך לנצח אלא שיום אחד כל המעריצים לא היו בבית, רק אני, אמו יולדתו. כיוון שהייתי עסוקה, פתחתי לי מיד תיאוריה שאין צורך להרים ילד או לרוץ אליו לפני שהוא בוכה, עליו להבין שאכן הבכי שלו הוא בעל משמעות עבורנו ולכן רק בהישמע הבכי נענה לקראתו.                                          ואכן הבום לא אחר לבוא אלא שלמרבה הפלא לא נשמע קול בכי, הצצתי מודאגת לבדוק מה קרה וראיתי שהוא מנסה להיעמד שוב המסקנה המתבקשת הייתה – הוא בוכה בגלל שאנחנו מבהילים אותו בצעקות שלנו בעת השמע הבום.

עוד באותו היום הוצאתי צו איסור קריאת 'אוי' בזמן נפילה. והשלווה חזרה לבתינו.

חשבתי לעצמי שכל עניין העמידה והנפילה הוא בעצם משל בשבילי.                                                  כמה פעמים הצלחתי לעמוד- התגברתי על משהו, הצלחתי לעצור ולא לומר דברים שאתחרט עליהם, הצלחתי לא לכעוס, או להחליט שכבר היום אני מתחילה לעשות כפיפות בטן כל יום. -מיד הריעו לי המלאכים הטובים והמעריצים בשמים.

אלא שאחרי העמידה היפה והזקופה באה הנפילה -שוב דיברתי לפני שחשבתי (למה רק כשמדובר בילדים בגן שלי אני מאמינה שצריך קודם לחשוב ורק אחר כך לדבר, וכשמדובר בעצמי אני לא מאמינה שהדבר אפשרי?) ושוב כעסתי, אפילו שהבטחתי שזה לא יקרה לי שוב. ובכלל שכחתי שפעם חשבתי לעשות כפיפות בטן.

העניין הוא מה עושים מכאן?

האם לבכות ולייסר את עצמי ולהסביר לעצמי שאני כישלון ואין סיכוי שאי פעם אשנה משהו או להחליט להתעלם מכל הקריאות שמתרוצצות שם בראשי, להוציא צו קריאת 'אוי' אחרי נפילה. לצמצם את הזיכרון למינימום האפשרי (זה לא מסובך אצלי כל כך) ולהיעמד שוב כאילו שזו הפעם הראשונה.