זמן איכות

"עשרים דקות בכל יום במשך השבועיים הבאים תקדישו לילדכם, עשרים דקות בהם את או בעלך מקדישים לילד זמן איכות בו עושים רק מה שהוא רוצה, אני קוראת לזה אנטיביוטיקה"- את המרשם החשוב הזה נתנה פסיכולוגית הגן לחברה שלי שבנה בן הארבע החל לפתע להרביץ לחבריו.

בלי להתייחס לעצם העניין, כלומר האם זו עצה הגיונית? אפשרית? והאם באמת חייבים לפתור כל בעיה עם אנטיביוטיקה?

חשבתי לעצמי, מתי בפעם האחרונה התרכזתי כל כולי בילד שלי, במשך עשרים דקות ברצף?                

ברור שבמצטבר אפשר למצוא עשרים דקות ואף יותר, ויתכן שאפשר למצוא עשרים דקות ברצף בהם עשינו משהו ביחד או נהלנו שיחה. אבל, כמה מתוך העשרים דקות הייתי שם עד הסוף? ובכמה מהם תכננתי מה צריך לקנות לשבת? מה תהיה התשובה שאני אענה כשהוא יסיים לשאול את השאלה? האם אני אספיק לתלות את הכביסה לפני שאני יוצאת? ואיפה שמתי את הארנק?

לאחרונה יותר ויותר אני שמה לב שאני ממש לא שמה לב, או במילים אחרות טווח הקשב והריכוז שלי נמוכים באופן מדאיג.

זה נשמע כך- "אתה יכול בבקשה לקחת את הזה,  לשים אותו שם ואז למלא את הזה בזה."  בעיות השליפה הקשות הללו נובעות בגלל שהראש שלי עסוק בו זמנית בלפחות חמשה עניינים שונים. וכפי שקורה בפלאפון שפתוח בו זמנית בכמה אפליקציות שונות ומגיב באטיות, כך גם אני מגיבה באטיות ועונה תשובות נכונות רק לא תמיד לשאלות המתאימות או לאנשים הנכונים.

אני יודעת שזו לא רק בעיה אישית שלי, זו לדעתי הסיבה שהחליפו בגנים את המילה ריכוז במפגש. להיפגש זה אפשרי אנחנו נפגשים הרבה, אבל ריכוז, זו משימה בלתי אפשרית.

הידיעה שמדובר בבעיה של רבים לא עוזרת לי להרגיש טוב יותר, ומחשבות הייאוש על כך שאני לא מצליחה להתרכז בנושא אחד רק מכניסות למוחי העמוס עוד עניין לעסוק בו. דבר שגורם לכל העסק לעבוד באופן איטי יותר...

בעקבות דברי הפסיכולוגית החשובה חשבתי לי שבעצם אני לא רק אמא לילדים, אני גם ילדה, ולא סתם ילדה, אני בת של מלך מלכי המלכים. למלך מלכי המלכים אין בעיות קשב וריכוז, וכשאני מדברת אתו הוא מקשיב לי רוב קשב וגם נותן תשובות. המדהים ביותר הוא שהוא פנוי עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. והדבר היחיד שנדרש ממני בעצם הוא לפנות זמן אולי עשרים דקות...

הלוואי שאצליח.