עוד לא בשלנו שום דבר
אני יודעת שיום יגיע ואני אצטרך להתייצב בבית הדין. המחשבה הזו מהלכת
עלי אימים.
אף פעם לא הייתי בבית הדין לאימהות
ואני לא ממש יודעת איך נראה המקום.
די ברור לי אבל, שהשופטת מרכיבה משקפים ויש לה קול של מורה קשוחה
במיוחד, כזו שכשהיא אומרת "בוקר טוב" כל התלמידים בכיתה יודעים שסופם
קרב. הם רק לא בטוחים אם הם שכחו את המחברת , לא הכינו שיעורים או נשמו נשימה
מיותרת בשיעור.
בגלל שלא כל הפרטים ידועים לי אני לא יודעת מה עדיף ללבוש במעמד כזה.
עדיף מראה מטופח, או שעדיף מראה מרושל ופרצוף מסכן שמעיד על כך שאני נותנת הכול
לילדים ולא מקדישה דקה לעצמי.
בכל אופן, השופטת תיגש ישר לעניין ותשאל "מה עם ארוחת
הצהרים?"
אני אסמיק מבושה ואודה שכמעט אף פעם אני לא מבשלת ארוחת צהריים. ואם
יש ארוחה חמה זה בעיקר בזכות בעלי.
אני אציץ אליה ואראה שהיא אדומה מכעס אבל משתדלת לנהוג באיפוק. היא
מניחה ודאי שאם הבעל מבשל צהריים מדובר כנראה באישה שמבשלת כל כך גרוע, ובמקום
לרעוב הוא פשוט מבשל בעצמו, המסכן.
"הוא מבשל גם לשבת?" היא שואלת, מנסה לאמת לעצמה את העניין
שאני בשלנית גרועה.
"לא" אני עונה בשקט "אני מבשלת"
"גם אמא שלך לא בשלה לכם צהרים?" למרות שהיא חמורת סבר אני
רואה שהיא משתדלת בכל זאת למצוא צידוקים להתנהגותי הפושעת.
"אמא שלי המתוקה, הייתה ממש משקיעה בארוחות צהרים." אני
מפריחה את תאוריית הילדות העשוקה "כל יום הייתה ארוחה מבושלת ומושקעת, ביום
שלישי כשחזרנו מוקדם היא הייתה מכינה לנו ארוחת חלבית- בלינצ'ס או כדורי גבינה עם
מרק ירקות עשיר, כשאבא היה במילואים היא הייתה מכינה גם ממליגה. אני
תמיד אכלתי הכול גם את הבשרי וגם את האוכל
של שבת ביום ראשון." אני מרגישה צורך להוסיף.
"מה עם הילדים??" השופטת ממקדת אותי בהווה
"תראי הם חוזרים מאוחר לא כל כך מתחשק להם לאכול, הם לוקחים תפוח
או משהו כזה."
"מה זה משהו כזה???"
"קורנפלקס" אני עונה בהכנעה
"האומללים" היא פולטת אנחה " התרגלו שאין אוכל חם
בבית, תמיד זה היה המצב?" היא שואלת, ואני כבר יודעת שהיא כותבת דוח מפורט
לרווחה.
"כשהילדים היו קטנים בשלתי כמו אמא שלי, רק בלי ההשקעות בימי
שלישי. מאז שהפכתי להיות בריאה יותר מצב הארוחות הפך לבעייתי, בנוסף גם הייתי
צריכה לעבוד יותר שעות. כך שגם לא היה לי מה לבשל וגם לא מתי."
"מה הקשר בין בריאות לחוסר אכילה?" היא מקשה
"חלבי גורם לליחה, וכמעט כולם אלרגיים אליו, בשר מלא בכולסטרול,
בביצים יש הורמונים, קטניות צריך להשרות והם גם לא כל כך טעימות, לדגים יש טעם
וריח של דגים, קינואה ובורגול הילדים לא אוהבים. נשארנו עם פתיתים פסטה ותפוחי
אדמה שגם הם לא ממש שיא הבריאות."
"אז אני מבינה שקורנפלקס הוא שיא הבריאות בשבילך?!"
"כתוב על האריזה הרבה דברים טובים, הם גם מסבירים שם איך שומרים
על אורח חיים בריא, וחוץ מזה לא צריך לבשל..."
"יצא המרצע מהשק!!!" היא סופקת כפיה בהנאה "לא צריך
לבשל, את פשוט לא רוצה לבשל!!! היא זועמת.
"תראי, סך הכול הילדים בריאים, הם גדלים טוב. אני גם אופה להם כל
שבוע פיתות ולחמניות מקמח מלא."
"אי אפשר לפספס זאת" היא אומרת בארסיות "את מזכירה את
זה בכל הזדמנות אפשרית, אבל כמה לחם ילדים יכולים לאכול???"
"את צודקת" אני ממלמלת "גם הם טוענים שנמאס להם כבר
לאכול לחם, אבל אין לי אלטרנטיבה."
היא נועצת בי מבט חד, ואז מסתכלת בשעון בבהלה ואומרת "הדיון
מסתיים בזאת, אני חייבת לרוץ לבשל לילדיי היקרים ארוחת צהרים טעימה ומזינה. גזר
הדין יינתן במועד מאוחר יותר."
אני נשארת שם מודה לבורא שניצלתי לעת עתה מהעונש, אם כי במחשבה שניה
אני תוהה מה היא יכולה לפסוק לי? תוספת
ייסורי מצפון? אני מלאה מהם.
העונש החמור ביותר שהיא תוכל לתת לי הוא- לאכול מהאוכל של שבת ביום
ראשון, ועם זה כבר אמרתי שאין לי בעיה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה