ברננה נעלה
בהתחלה חשבתי שאנחנו סתם קצת מאטים, אך די מהר הסתבר שמדובר בפקק,
ואחרי סיבוב אחד קלטתי טור מכוניות עצום עומד ומחכה יחד אתנו.
השמש כבר התחילה לשקוע, והייאוש הבין היטב שזו אחת ההזדמנויות היותר
מוצלחות שלו להשתלט עלי.
הוא הסתכל עלי במבט מיואש והתחיל בסדרת האשמות.
-"שמונה עשרה שנה את גרה במעלות, ועדיין לא הצלחת להבין שמעלות
רחוקה מירושלים???
שכחת שאת לא אולפנסטית מתלהבת, את אמא לילדים, הקטן ביניהם הוא בן
שנה, נס שעד עכשיו הוא יושב לו קשור בכיסאו מאחור בשקט, אבל כולנו יודעים שעוד
מספר דקות תפתח הסירנה, והוא יבכה בלי הפסקה. מה תעשי אז? כמה פרכיות אורז הוא
יכול לאכול???
והתוכנית המאתגרת" קולו היה מיואש כל כך שבקושי נשמע.
"לנסוע בחול המועד סוכות יחד עם כל עם ישראל לירושלים, להסתובב שם בלילה,
לישון באיתמר, למחרת לנסוע לקדומים. אני מזכיר לך את לא לבד."
-"זו חוויה לילדים." ניסיתי לשכנע.
"באמת חוויה" הוא אמר בזלזול והסתכל שוב לעבר טור המכוניות
שזחל לאיטו.
"למה לצאת כל כך מאוחר מהבית??" הוא המשיך בלי רחמים "
תוכנית כזו צריך להתחיל בבוקר לא ברבע לשלוש בצהרים."
-"רציתי לצאת מוקדם יותר, אבל לקח לי זמן לארוז, אתה יודע מזג
האוויר התהפך לו פתאום, והפך לסגרירי ומטפטף." הצטדקתי
-"בדיוק כמו שאני אוהב" הוא חייך לו חיוך עגום וחולמני. אך,
מיד התעשת וחזר לנזיפות. " זו עוד בעיה חמורה, אתם תקפאו שם מקור."
הוא לא היה צריך להוסיף אף מילה נוספת. הוא השתלט עלי לחלוטין, והוציא
ממני כל פרור של תקווה.
"תבדקו כמה זמן נשאר לנו לעמוד בפקק." בקשתי מצוות הבקרה
הפרטי שלי
"אמא, הוויז תקוע וגם הג'י פי אס."
אנחנו אבודים, גם אם הפקק ישתחרר אנחנו נסתובב לנצח בירושלים הנצחית
בחיפוש אחר חניה.
" אולי, אנחנו מחפשים מקום להסתובב ומוותרים על הנסיעה הזו?" שאלתי את אישי היקר, בניסיון
לחפש דרך מילוט. בקושי סיימתי את המשפט, ותושבי האגף האחורי במכונית התעוררו
לחיים.
"חבל שנסענו"
"אני לא רציתי לנסוע, היה עדיף להישאר בבית."
"אמא, מה יש עוד לאכול???"
"לעולם לעולם לעולם לא נוכל לצאת מפה."
"תכבו כבר את השירים האלה"
"אני צריכה לשירותים."
"תגבירו את המוזיקה."
"תגידי לו"
"תפתחו את החלונות אין פה אוויר."
"אמא!!!"
הצילו, איך אני יוצאת מהפלונטר הזה, חשבתי לעצמי.
לפתע הבזיקה לי תובנה מעניינת. משהו שם למעלה ארגן לנו פה פקק, בשניות
הוא משחרר אותו.
"ילדים מתוקים, פניתי לאגף הקולני מאחור "הולכת להיות לנו
חוויה מדהימה בירושלים.
אפשר כבר עכשיו להגיד תודה לבורא עולם."
ניצלתי את רגעי התדהמה, והתחלתי
"תודה ה' שאתה משחרר לנו את הפקק."
"תודה ה' שאתה מארגן לנו חניה מדוגמת בירושלים."
"תודה שיהיה לנו ממש נעים ולא קר."
"תודה על האוכל הטעים שנקנה."
"תודה ה' שנאכל שם
פיצה." נשמע קול מהאגף האחורי
"תודה שהוויז יקום לתחיה" קול אחר מאחור המשיך.
"תודה שקטנצ'יק ימשיך להיות רגוע עד סוף הנסיעה."
זרם התודות החל לזרום ולפתע שמנו לב שגם המכוניות מתחילות לנוע.
הכרזנו על עת רצון והמשכנו לומר תודה על החתונות המשמחות שיהיו השנה,
על החולים שיבריאו ועל בוא הגואל...
אין ספק זו הייתה אחת הנסיעות
היותר מופלאות שלנו.
ואכן מצאנו חניה , לא היה לנו
קר, קטנצ'יק היה מתוק במיוחד ובמצב רוח מעולה (וגם אנחנו), אכלנו פיצה טעימה, רק
הוויז קם לתחיה לזמן מוגבל וחזר לתרדמה עד הנסיעה בחזור.
ישתבח הבורא
תגובות
הוסף רשומת תגובה