שבת בזמנה
"אולי נקבל השבת את
השבת 10 דקות קודם" אמר בעלי הצדיק בעיניים חולמניות.
"באמת
אפשרי" נפלתי במלכודת.
זה נראה מאוד הגיוני
כשאנחנו במרחק כמה שעות מכניסת שבת. רוב האוכל כבר מוכן, הבית כמעט נקי. מה בסך הכל נשאר לעשות? לבשל עוד כמה דברים
לנקות את המטבח, מקלחות וסיימנו.
קטן עלינו לקבל שבת 10 דקות לפני, גם שעה לפני
אפשרי. חשבתי לי בתמימות.
קבלה שעברה לי מבית
הורי- 'אין השבת נכנסת אלא אם כן נוקו הכיורים באוקונומיקה, השיש נקי ללא רבב
והמטבח שטוף. חשוב לא פחות מכך- אין להתחיל בניקיון לפני שסוימו כל המלאכות בו.'
ופה בעצם מתחילות כל
הבעיות- המלאכות במטבח אף פעם לא מסתיימות...
יום שישי הוא קצר
ועקרת הבית שחוזרת לביתה רק בצהרי היום, לא פנויה נפשית ופיזית להתחיל לחשוב מה
להכין לשאר בני המשפחה, שגם הם באופן מפתיע חוזרים בצהרים הביתה.
על כן, היא מתעלמת
מעניין האוכל בשלב זה. וכל אחד מבני המשפחה לוקח לעצמו משהו לאכול באופן עצמאי
ובשעה עצמאית, מה שגורם לתופעה בה כולם רעבים כל הזמן ויחד עם זה אוכלים כל הזמן,
וגרוע מכך המטבח שוקק חיים והפוך אפילו יותר מתמיד.
ככה זה בכל יום שישי,
אלא שהפעם אנחנו כאמור רוצים להכניס שבת מוקדם. ולכן אני מודיעה במערכת הקריזה
הביתית (קרי- בצעקות קלות) שעוד 10 דקות המטבח נחסם לתנועה. ההודעה הדרמטית לא מלחיצה
אף אחד חוץ ממני. אני היחידה שיושבת לאכול לי בנחת, מבזבזת עוד חצי שעה. שאר בני
המשפחה יגנבו בחשאי אוכל בלי שאני יראה ובלי להשאיר סמנים...
בכל אופן, המטבח פנוי
מאנשים עכשיו ומלא בכלים לא שטופים ורצפה מלוכלכת.
אני אדם מאוד לא
פרפקציוניסטי, וביום רגיל העיניים שלי לא רואות, ערימות של כביסה על המיטה שלי,
בגדים, נעליים, תיקים ועוד כל מיני חפצים בלתי מוגדרים שפזורים ברחבי הסלון. אלא
שביום שישי ובמיוחד ביום שישי הזה, פתאום מתגלות אצלי תופעות מחשידות, כל מיני
כתמים בחרסינות קופצים לי מול העיניים. ואני לא מצליחה לעצור את ידיי שמתחילות
להילחם בכל הכתמים הללו, אח"כ הן מתחילות לנבור בארון חומרי הניקוי ומחפשות
רעל נגד כתמים קשים.
בעלי הצדיק, שמבין
שתוך זמן קצר אני אתחיל לצבוע את הקיר של המטבח, מציע לי ברוב אבירות שהוא יגמור
לנקות.
בשמחה הייתי מסכימה
לכך אלא שההצעה מתנגשת לי בעוד קבלה שקיבלתי מאמי. והיא שאת הכיורים במטבח יכולה
לנקות רק האמא בבית, אף אחד אחר לא יוכל לעולם להגיע לאותה רמת הברקה אותה מסוגלת
אמא לעשות, ואין הדבר סותר את רמת הידע שלו בתחום. (אגב, ניסיון לעולם לא יכול
להיות לאף אחד מבני הבית מסיבה זאת ממש.)
כיוון שמחוגי השעון
זזים במהירות אני מתפשרת על כך שהוא ישטוף את הרצפה הוא יודע וגם אני יודעת שמיד
אחרי שהוא יסיים את השטיפה וייעלם לאן שהוא, אני יעביר סמרטוט רטוב על השטיפה שלו,
רק בשביל ההרגשה הטובה שלי.
המשימה האחרונה
שנותרה היא המקלחת. יש אנשים שמבחינתם להתקלח זה עניין טכני פשוט – נכנסים,
מתקלחים, יוצאים- 10 דקות גג. אבל אצלי זה אחרת, זו אחת החולשות שלי עוד מימי
ילדותי. מדובר בזמן איכות אני שולקת את עצמי בטמפרטורה של 100 מעלות ובו בזמן עורכת סיכום שבועי, מסקנות
וקבלות לשבוע הקרוב.
כיוון שכך, החל מהשעה
שתים עשרה בצהריים (בלי קשר לזמן בו נכנסת השבת) אני מכניסה את בני הבית למקלחת.
ומזכירה להם כל הזמן "שצריך להזדרז, כי אין זמן, ולא לגמור את המים
החמים" (כדי שישאר לי מספיק זמן ומים...) ביום שישי זה אני משתדלת מאוד לקצר,
אבל מקלחת זו מקלחת והשעון ממשיך לרוץ.
זהו הסתיים המרוץ
כולנו נקיים ומצוחצחים הבית מבריק פחות או יותר, על השולחן מפה לבנה. רגע לפני
הדלקת נרות, אני פוזלת לשעון – עשרים דקות אחרי זמן כניסת השבת. תחושת דכדוך מתפשטת
באברי. באמת שניסיתי להזדרז, חבל.
"למה להתעצב?" אני שומעת קולות מאחורי, מסתבר שאלו משני המלאכים שמלווים את האדם
בערב שבת. הם שמעו שאנחנו מקבלים שבת מוקדם אז גם הם הקדימו וחיכו עד שנכניס כבר
את השבת .
"אם הייתי
מצליחה להכניס שבת מוקדם הרי עכשיו הייתי כל כך נפוחה מגאווה שלא היה לנו טיפת
מקום לעמוד לידך." הם מסבירים.
"צודקים"
אני מודה
יהי רצון שכך יהיה גם בשבת הבאה...
תגובות
הוסף רשומת תגובה