כנרת שלי

טיול משפחתי לכנרת, מה יכול להיות יותר טוב מזה?  כל המשפחה ביחד משכשכת רגליה במים הצלולים. הציפורים מציצות בין עצי האקליפטוס הגדולים שמצלים על החוף, שקט ונוף פסטורלי.

התמונה המתוקה הזאת הסתובבה לי בראש הוספתי לה עוד כמה סירות בים, צחוק של ילדים, פיקניק, ואוהל קטן בחוף- מושלם.

בזריזות עברתי לקווים מעשיים, נצא לכינרת ביום שני הקרוב- הגדולים בחופש הקטנים עוד בלימודים מה שמבטיח לנו חוף שקט. ללא כל עם ישראל.                                                                                    בעלי אישר, ושחררתי את המידע החשוב לילדים.

בכדי למנוע אכזבות אני משתדלת להטיל על כל תכנון צו איסור פרסום עד שאני מוודאת שהכל אכן עומד לצאת לפועל. במקרה זה הכל נראה כל כך מושלם שלא היה צורך לשמור על סודיות גדולה מדי, להיפך כולם יהיו שותפים פעילים.

ביום שישי הודיעו שביום שני עומד להגיע גל חום לאזורינו. ומיד התייבשה לי התמונה המתוקה והפסטורלית ראיתי משפחה מזיעה מיובשת ועצבנית, האוהל הקטן בחוף רתח והעלה אדים, הציפורים עמדו מעולפות על עצי האקליפטוס. 

מוחי שלף מתאי הזיכרון האפורים את כל מקרי הטביעה עליהם שמעתי מעודי,                                         הצדקת שבי הזכירה לי שבחוף מעורב יכולות להסתובב נשים לא צנועות, והזהירה אותי לבל אכשיל בזאת את בעלי ובניי.                                                                                                                       האמא שבי הסתכלה בי במבט של האחות בטיפת חלב והודיעה נחרצות שזו סכנת נפשות לקחת איתי תינוק יונק לכנרת לוהטת כזאת.

כל נורות האזהרה האדומות נדלקו וצפצפו לי בקולי קולות- לסגת. עכשיו. 

-"הולך להיות חם מאוד, אולי נוותר על הנסיעה?" ניסיתי

-"חם, חם, הולכים לים" הכריזו ילדי במנגינה.

ניסיתי לעבור לטקטיקה אחרת שתרפד מראש את האכזבה- והכנסתי את שיקולי הצדקת. "יכול להיות שיהיה שם לא צנוע, אנחנו ניכנס לחוף נבדוק, מקסימום נלך לנחל ליד." (בנחל לפחות אי אפשר לטבוע.)

-"יהיה בסדר, תפסיקי לדאוג." אמר לי בעלי.

באמת שניסיתי אבל הנורות האדומות בראש שלי המשיכו לדלוק ולצפצף ללא הפסקה.

-"אז אולי נשאיר את הקטנצ'יק בבית?"

-"מי ישמור עליו? הוא ממש ייהנה אתנו."

בראשי התרוצצו סרטי אימה וחשבתי לעצמי שאם וב"ה נחזור בשלום מהטיול אני חייבת לשקול ברצינות הסבה מקצועית לתסריטאית טרגדיות בהוליווד.

לאט לאט הפנמתי את העובדה שלא ניתן לסגת ושאנחנו נסע בכל מצב כולנו. לכן החלטתי שלפחות אשתדל להינות, ניסיתי לכבות את השכל, לסגור את הנורות האדומות והצפצופים, מרחתי לי חיוך על הפנים.

נסענו.

מרחוק ראיתי את הכנרת זוהרת בטורקיז, עדיין לא היה ברור אם הציפורים מעולפות על העצים או מעופפות בהנאה.

כשהתקרבנו אל החוף הסתבר שתפלתי נענתה, אכן לא כל עם ישראל היה בו. ואפילו לא מעט מעם ישראל, מי שכן היו אלו בני דודינו שחגגו את סיום צום הרמדאן ובנות הדוד כידוע צנועות בלבושן.

מיד כשהצלחנו להתמקם על החוף התחלתי לירות הוראות בטיחות ואזהרות לכל הכיוונים.

"תמרחו מלא קרם הגנה"

"להיות רק בצל"

"כל דקה צריך לגמור ליטר של מים"

"אמא", אמרה לי בכורתי במבט בוגר "תרפי, בואי נשחה קצת"

השארתי הוראות מדויקות על הזווית בה צריך לעמוד כדי שיהיה צל על הקטנצ'יק במים,

ונכנסתי

ופתאום ברגע אחד נכבה לו השכל, הנורות בראש נרטבו להם במים הצלולים והפסיקו להבהב.

ושלווה רטובה ונעימה עטפה אותי.

                                                    אוי, כנרת שלי