לא ינום ולא ישן
"תזכירי לי מה
המדיניות שלנו עכשיו?" שאל אותי בעלי בעיניים עייפות.
לפני כחודש כשקטנצ'יק
הגיע לגיל הבגרות – שנה, גמלתי אותו מהנקה. ומאז מדי ערב החל מ20:00 אני מכריזה על
מדיניות שינה ברורה ומסודרת.
לאחר ארוחת ערב
משביעה במיוחד ומקלחת מפנקת (ומעייפת), אני מניחה אותו על ברכיי, קוראת בדבקות
קריאת שמע, מניחה אותו במיטתו הנעימה, מסדרת שלא יהיה חשוך מדי (שנינו יודעים שהוא
תכף יקום וכדאי שהוא יוכל לראות את המשחקים שלו.) ולא מואר מדי (כי בכל זאת הוא
אמור לישון...),ועוזבת את החדר על קצות האצבעות בנשימה שקטה.
יוצאת ומחכה שיתחיל.
ואכן זה מתחיל...
בהתחלה לאט ובשקט בהמשך
נשמעות קריאות עולות ויורדות מחדר הילדים. אני לא נגשת ישר, ראשית אני מחליטה על מדיניות
ברורה שמתאימה לי בערב זה, מתוך המקבץ שלי-
-"הוא יכול עוד
לשחק, הוא ממש ערני, עדיף שיתעייף עוד קצת"
מוציאה אותו מהמיטה
להמשך לילה פעיל.
-"הוא חייב
להבין שעכשיו צריך לישון, מותר לו לבכות קצת, צריך ללמד אותו להירדם לבד"
בעוז ובגבורה אני
ממשיכה בעיסוקיי, אבא שלו טוען שהוא לא מסוגל לשמוע ילד בוכה ככה ומוציא אותו
מהמיטה להמשך לילה פעיל.
-"הוא צריך
שיעזרו לו להירדם."
אני לוקחת אותו
ומחבקת נותנת לו לשתות ומוצץ. הוא שותה קצת לוקח את המוצץ ויורד לי מהידיים להמשך
לילה פעיל.
לילה פעיל הוא חוויה
קסומה וחלומית להורים ולילדים, אלא שאחריו מגיע בוקר איטי ועייף, לכן אני משתדלת
לקצר את הלילה הפעיל, אלא שלא תמיד יש שיתוף פעולה.
"אולי אני ארדים
אותו בעגלה" מנסה בעלי לסיים את הפעילות המהנה והמגבשת.
"ממש לא!"
אני מזדעקת, ופותחת בנאום הקבוע. "הוא חייב לדעת להירדם לבד, לא הגיוני שבכל
ערב אנחנו נרדים אותו, ננדנד אותו ונשיר לו שיריי ערש במשך שעתיים. בדיוק כמו שהוא
אוכל לבד הוא אמור לדעת לישון לבד. צריך להעביר את האחריות אליו." את הנאום
אני נושאת בקול ובביטחון.
בשקט בשקט אני לוחשת
לו- "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, רק שהוא ישן ושאני לא אדע איך זה
קרה."
אני מודה שעניין
השינה גורם לי לחוש תחושת כישלון, בכל זאת מדובר בילד חמישי ובאמא בעלת תורה
מגובשת בעניין סמכות הורית, גבולות והעצמת העצמאות של הילדים.
כבר עברתי סטאז' עם
ילדי הגדולים, השתתפתי פעמים בקורס הדרכת הורים ואני בעצמי יכולה לתת הרצאה שלמה
עם דוגמאות מאלפות מחיי לכל אמא טרייה.
איפה טעיתי? אולי זה
בגלל הפער הגדול בינו לבין אחיו??? שכנתי שגם לה יש ילד חמישי (שנולד אגב חמישה
ימים אחרי הקטנצ'יק שלנו) שללה את התיאוריה שלי מכל וכל, כי גם בנה הפעוט עושה לה
סדנה מרוכזת בנושא ואין שום פער בינו לבין אחיו.
אולי זה שנתון פעיל
שמסתפק בשעות שינה מרוכזות בשעות הצהריים בלבד?
ואולי זה לא הוא אלא
אני, שכבר גדלתי והשנים טשטשו לי את התורה המובנת והברורה?
ואולי, אולי לכל ילד
יש תורה שלמה משלו שהוא בא ללמד את הוריו והוא לא אחד מתוך סט שרץ בפס יצור? ואולי
זאת המחשבה שתקועה אצלי ולא מאפשרת לי להפעיל עליו את אותן שיטות שעבדו מצוין אצל
אחיו הגדולים? אולי.
בכל אופן במשהו אחד
אכן השתפרתי.
כשבקרנו בטיפת חלב
והאחות יהודית שאלה-" הוא מקבל ויטמין D בכל יום?"
עניתי בשקט, אבל בלי
שום טיוח את האמת-"הוא לא מקבל לא פעם ביום וגם לא פעם בשבוע"
התגובה שלה הפתיעה גם
אותי (אולי גם היא התבגרה) היא חייכה ואמרה "ההוראה היא להפסיק בגיל
שנה"
"אין
בעיה," עניתי, "את זה אנחנו עושים."
תגובות
הוסף רשומת תגובה