חמישי חופשי

אם משהו ידפוק עכשיו בדלת, אני אכסה לו את העיניים ואכניס אותו ישר לשירותים. שיראה איזה יופי ניקיתי שם.

הבטחתי לעצמי שאנקה יסודי היום את כל הבית, בזמן ההבטחה גם האמנתי לעצמי, הרי היום יום חמישי שהוא כידוע יום חופשי.

אבל, עכשיו כבר אחרי צהרים ורק השירותים והאמבטיה נוצצים מניקיון.

"תסדרי את החדר שלך, לפני שנצא לחוג." אני מבקשת מבת השמונה המתוקה שלי, בפעם העשירית היום.

"בסדר אמא, עוד רגע" היא עסוקה בעטיפת מתנות לחברות שלה, את הגיליונות של העטיפה היא הוציאה מארון הבגדים בחדר שלנו, והשאירה אותם שם על הרצפה.

"ותחזירי גם את העטיפות האלו למקום."

"טוב" היא אומרת. אבל אחרי כמה דקות אני מוצאת אותה ליד המחשב.

"כשיגמר המשחק, אני אסדר"  משפט כזה אצל הילדים שלי, מקביל ל'בלי נדר' שלי כלומר הסיכויים שמשהו יקרה הם אפסיים. הילדים שלי לעולם לא נפסלים במשחקי מחשב ובוודאי לא כשהם יודעים שבמקרה כזה הם יאלצו לסדר את החדר.

"זו פעם אחרונה שאני אומרת לך היום לסדר." אני מאיימת בעיקר על עצמי, אני ממש לא אוהבת להתחנן בפניהם.

בסופו של דבר היא קמה בקלילות, ומסדרת את החדר.

אני מציצה ורואה שהיא אכן סדרה אותו מאוד בקלילות, הוא ממש רחוק מחזון הניקיון היסודי שלי. אלא שאנחנו חייבות לצאת לחוג המחול המודרני ולהספיק לאסוף גם את החברות שלה בדרך.

השעה כבר 16:30 יהודה עוד לא חזר מבית הספר. אני מרימה טלפונים לכמה חברים, ובסוף מאתרת את הנעדר.

"אמא דאגת לי שלא חזרתי הביתה?" אני שומעת התרגשות בקולו.

"לא נשמה, פשוט אין מי שישמור על קטנצ'יק, אני צריכה לצאת." אני ממהרת לצנן את ההתלהבות "תחזור עכשיו"

המכונית מלאה בילדות חמודות שמקשקשות להן בכל מיני נושאים. והראש שלי ממשיך לחשוב על המשימות הבאות שלי היום.

חוזרת הביתה ומגלה שהוא נשאר בדיוק במצב בו השארתי אותו, אלא שעכשיו נמצאים בו גם החברים של יהודה שמשחקים קלפים על הרצפה, וביניהם מסתובב קטנצ'יק ומפזר קורנפלקס.

במחשבה שנייה, טוב שלא ניקיתי את הסלון.

הגוף שלי מאותת לי שהוא ישמח מאוד לשינה טובה עכשיו. אני מודיעה לו שזו בקשה בלתי הגיונית בעליל.

"אילו לפחות צבי היה בבית, הייתי לוקחת פסק זמן של שעה לעצמי, אלא שהוא מתפלל הצדיק. אני בטוחה שהזמנים של מנחה וערבית נקבעים בדיוק לפי שעות העומס בבית. (או אולי העומס בבית נקבע לפי שעות התפילה...)

סוף סוף הוא חוזר הביתה.

"הבית הפוך יש לי עוד המון דברים לעשות, ואני חייבת קצת זמן לעצמי." אני שופכת לו ישר בכניסה.

"קחי לך שעה לעצמך, אני אסדר פה בינתיים." הוא אומר באבירות ומשאיר אותי קצת מאוכזבת, רציתי לפרט את רשימת ההספקים שלי, להתבכיין על גופי העייף ועל כל המטלות שהצבתי לעצמי היום ולא הגעתי אליהן.

בחדר שלי אני מוצאת ערימה של כביסה מונחת על המיטה שלי.

'רוצה לישון!!' צועק לו הגוף שלי.

'אין מצב, אני מודיעה לו תסתכל על הכביסה.'

'את ממש מקובעת' הוא מאשים אותי

'אני מקובעת??? המחשבות שלי מרחפות באלפי מקומות בו זמנית.'

'כן, אבל את לא נותנת לי לישון, רק בגלל שהצבת לעצמך מיליון משימות ואת חייבת למלא את כולם מהתחלה ועד הסוף.'

'אוקי, יש משהו בדברייך' אני מתיישבת ומתחילה לקפל את הכביסה.

'אגב, למה הכביסה נמצאת על המיטה שלך דווקא מכל המיטות בבית?' הוא שואל

'ככה גם אמא שלי עשתה'

'מקובעת' הוא חוזר על עצמו

יש יותר ממשהו בדבריו, אני מהרהרת לעצמי. קיבעתי לעצמי את היום החופשי באלפי חובות, ולא השארתי אף לא דקה לעצמי.

אני מעבירה את הכביסה לסל הכביסה, בזווית העין אני רואה את העטיפות שביתי דחסה לארון הבגדים שלנו.

מה עושות עטיפות בארון בגדים? אני מנסה לברר עם עצמי, ונזכרת שבארון הבגדים הישן של ההורים שלי היה תא גבוה וצר שלא התאים לשום בגד, אז שמו בו בריסטולים וגיליונות נייר.

ובבית שלי בלי הרבה מחשבה הנחתי את העטיפות בארון הבגדים.

מקובעת, כבר אמרתי?