צורת חשיבה

העולם בנוי מסוגים שונים של אנשים, אצל המסודרים המחשבות בראש מסודרות במגירות מגירות, זו על גבי זו בדיוק, כשהם חושבים על נושא חדש הם מיד פותחים מגירה חדשה, כותבים בגדול את הנושא ממלאים וסוגרים, במקרה הצורך הם מחברים כמה קווי קישור ישרים למגירות נוספות בנושא.

כשהם חושבים על רעיון מסוים יש להם פתיחה אמצע וסוף, ואותו דבר בדיוק קורה להם כשהם מדברים. הם יכולים להיות אנשים מאוד נחמדים ואפילו יצרתים עם חוש הומור.

הבעיה שלי איתם היא שהם מלחיצים אותי, אני לא בלגנסטית במיוחד, אבל בכל זאת אצלי המגירות בראש לא כל כך ישרות. חלק מהם אפילו בצורת אליפסה, מה שמפריע להם לעמוד אחת על גבי השניה בצורה מסודרת.                                                                                                                                    לא כולם נפתחות עד הסוף ויותר גרוע הם לא נסגרות עד הסוף, מה שגורם לי לחשוב על כמה דברים שממש לא קשורים זה לזה באותו זמן, אבל הכי גרוע זה שלפעמים הם גם נופלות ואז יש כבר ממש בלגן שם.                                                                                                                                      באופן עקרוני אני לא משתמשת בסרגל ולכן קווי הקישור הם עקומים ואז הם מסתבכים במגירות אחרות שבכלל לא קשורות לרעיון.

כמובן שהתנהלות מחשבתית כזאת גוררת גם  התנהלות מעשית כזאת, ככה למשל כשאני מבשלת המתכון הוא רק בסיס, כשכתוב אחד ושליש כוס סוכר  לעולם אני לא אחשוב שמישהו אכן התכוון לכך במלוא הרצינות,                                                                                                                                   לכן אני שמה כוס ועוד קצת, או ממש קצת, או קצת הרבה, ולעתים רחוקות גם ממש קצת הרבה. (אגב, זה התעמלות טובה לשריר האמונה והתפילה אף פעם אין לדעת אם העוגה תצליח או לא אפילו אם הכנתי אותה כבר אלף פעמים.)

צבי בדרכו הגברית מנסה לתאר לי משהו בסגנון "ואז הופיעה מולי במרחק של 2 מטר מיצובושי ..." "מה?" אני שואלת "זה לא אומר לי כלום, תגיד בצורה ברורה מכונית אדומה הייתה ממש קרובה  או רחוקה ממני..."

אגב, מי שהמציא את הוויז היה אחד עם מוח מסודר כזה "עוד מאתים מטר פנה ימינה!" מי מבין מתי לפנות? שיגיד לי -את רואה שם את הדואר? תמשיכי ישר ואח"כ תפני ימינה ליד הבניין הגבוה עם הדגל.

המלחיץ ביותר  זה כאשר אחד מהמסודרים האלה מחליט מה עושים ובעיקר איך,                               למשל בעבודה הם מצפים שאארגן לכל ילד טבלה מסודרת עם יעדים, מטרות עיקריות, מטרות משנה תת מטרות משנה וכו'. זה באמת לא היה מפריע לי להכין טבלאות כאלו (ואכן כך אני משתדלת לעשות, רק שאני אוטומטית כותבת הכל בשורות ולא בטבלה. כמובן) לשולח במייל למפקחת ולסגור את הנושא עד השנה הבאה.  

                                                                                                                                          הבעיה היא שאנשים שחושבים כך גם פועלים באותה צורה, ומצפים שגם אני אדע בדיוק על כל ילד בכל זמן נתון, איזו מטרה עלי לקדם עכשיו איפה היא ממוקמת בטבלה ובאילו אמצעי עזר עלי להשתמש.

הנושאים האלו עולים כמובן בכל תחומי החיים, שימוש בסרגל או קרש חיתוך גורמים לי אוטומטית לחוש  חנוקה ומצומצמת.

אז מה אני עושה אתם שואלים?                                                                                                  האם אני עורכת טבלה מסודרת של גורמי הלחץ לעומת מפחתי החרדה? לא

האם אני בונה לי תוכנית הדרגתית לארגון וסידור החשיבה? לא ולא

ואולי מתקינה לי שם בראש סוף סוף מגירות מלבניות מדויקות שיכנסו זו על גבי זו ויסיימו עם הבלגן אחת ולתמיד? ממש ממש לא.

אני פשוט מחפשת מגירה ריקה דוחפת בפנים את כל הטבלאות הרשימות ותרשימי הזרימה, דואגת הפעם שהיא סגורה היטב מכל הכיוונים ומעמיסה מעליה את כל המגירות האחרות שלי. וממשיכה לי את חיי בשמחה.