ויסות אחריות

ביום שישי קבלתי הודעת ווצאפ מהמחנך של המתבגר- עדיין לא קבעתם שעה לאסיפת ההורים ביום ראשון.

המחנך שלו תמיד מצליח לגרום לי להרגיש שוב תלמידת תיכון נזופה.                                          

שקלול קל של מטלות יום ראשון העלה שהשעה הנוחה ביותר מבחנתי היא 17.00. מיד שלחתי לו תשובה וניסיתי להרגיש קצת יותר בוגרת ואחראית.

במוצ"ש נראה לי שעוד זכרתי את האסיפה, ביום ראשון בבוקר זכרתי שיש לי משהו אחר הצהרים, אבל בסיום העבודה כבר לא נשאר שום זכר לזיכרון כלשהו.

לאחר התאוששות קלה החלטתי לצאת למסע קניות מדויק וממוקד שיארך חצי שעה. כיאה למסע הוא ארך פי שתיים מהזמן המתוכנן וקניתי פי שתיים ממה שתכננתי לקנות. ב18.00 חזרנו הביתה עמוסים ומרוצים.

"אמא, אמרת שתתקשרי לאמא של ירדן, בשביל לברר על חוג שחיה בשבילי." הזכירה לי שירה.

צודקת, אכן כך אמרתי, בלי שהיות ובלי תירוצים , הרמתי טלפון לציפורה האם.

יש לי עניין לא לדחות דברים שקשורים לילדיי. אני מאמינה שאחד מתפקידיי כאם הוא לדאוג לעתידם. בוודאי ללמד את ביתי שחייה זה חלק מחובותי. הילדה כבר בסוף כיתה ג'. שנה שעברה רשמתי אותה ללימודי שחיה בבריכה העירונית, אלא שהקבוצה נסגרה אחרי שיעור אחד.

ציפורה האם לא ענתה, ואני חזרתי לעיסוקיי.

לפתע הדהד בתוכי שביב של זיכרון מעומעם על אסיפת הורים כלשהי שקבעתי לשעה 17.00.

'השעה עכשיו כבר 18.00 והאוטו לא בבית.' אמרה בתוכי תלמידת התיכון 'שיעור חופשי המורה לא בא' היא זמזמה בעליצות.

'זה לא שיעור חופשי מדובר באסיפת הורים, והמורה דווקא כן הגיע' נזפה האמא שבי, זאת שנאמה לפני כמה דקות על חובותיה לדאוג לעתיד ילדיה וכו' וכו'...

'יש משהו בדברייך' ענתה התיכוניסטית 'אבל אין ספק שמדובר במורה קשוח ושלא כל כך אכפת לך לוותר על הפגישה איתו.'

היא לא חכתה לתגובה לקחה את הנייד וכתבה למחנך " לצערנו לא יכולנו להגיע לאסיפת ההורים היום. נשמח לקבוע מועד אחר לשיחה."

'זה לא ממש שקר' היא הסבירה –' לצערנו- רואים שאת מצטערת שלא הגעת. לא יכולנו להגיע-אי אפשר להגיע אם לא זוכרים שצריך להגיע... נשמח לקבוע מועד אחר לשיחה-זה אומנם לא מדויק, כי לא נראה לי שתשמחי, אבל מותר לשנות מפני השלום, למדתי את זה פעם' היא סכמה.

הבעיה היא רק שההודעה נשלחה לפני שהסתימה אסיפת ההורים, והמחנך יכול להודיע שיש לו עוד זמן – חששתי בקול.

לא הספקתי לסיים לחשוש, והנה צלצול טלפון.

הידיים רעדו והזיעו חליפות, הצצתי בלי להסתכל לכיוון הצג, וגיליתי לשמחתי שמדובר בציפורה האם.

"הי ציפי, מה קורה? תגידי ירדן התחילה ללמוד שחיה, נכון? היא לומדת בקבוצה? אה, לבד, ואוו איזה יופי, מורה פרטית  ממש מעולה..."

משהו נשמע לי מוכר

נערתי את האבק מהזיכרון, ואז התבהרה לי התמונה. שירה דווקא כן למדה שחייה שנה שעברה, לאחר שנסגר החוג, אני בעצמי אמא האחראית מצאתי מורה לשחייה שהסכמה ללמד אותה באופן פרטי, וגם לא עלתה הרבה מדי כסף.

ציפורה האם המשיכה לתת לי טיפים רעיונות  וגם מחירים שונים. עשיתי את עצמי מתעניינת.

וניסיתי למצוא הגדרה מדויקת מהי בעצם הבעיה שלי. אני שכחנית? רחפנית? סתם חסרת אחריות?

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני סובלת מאחריות הורית בלתי מווסתת.

אני מניחה שתלמידת התיכון שבי תוכל לקבל בזכות זה הקלות בבגרות...