לקות מקצועית

"שרה, מתאים לך שתבוא אליך סמינריסטית, שלומדת חינוך מיוחד בגיל הרך, לגן שלך?" שאלה אותי המדריכה שלי.

"כן, בשמחה"  עניתי.

כבר זמן רב חשבתי שראוי שתהיה אצלי סמינריסטית בגן, שתבוא ללמוד ממני את רזי המקצוע.

"את לא צריכה להכין שום דבר מיוחד, יהיה לכם נחמד שיצטרף עוד איש צוות..." היא הוסיפה.

'ברור שאין צורך לארגן משהו מיוחד.' חשבתי לעצמי 'הקבוצה של הילדים השנה ממש מתוקה, והאווירה נעימה ורגועה. חוץ מזה אני גננת מנוסה, אין ספק שאני עושה את עבודתי במקצועיות מסירות ויצירתיות, והכל בענווה ובצניעות האופייניים לי כל כך.'

ממש לא מתרגשת, בכל אופן ביום חמישי כשהיא הגיעה טבלת התכנון השבועי הייתה תלויה במקום, הפעם משום מה לא שכחתי להדפיס, גם לא שכחתי להדפיס את הטבלה החודשית על הנושא עם מטרות העל והמטרות האופרטיביות. כל הפעילויות שתכננתי ליום זה, היו כאלו שידעתי שהם תמיד מצליחות.

טל באמת הייתה נחמדה מאוד. ז'קלין הסייעת הנאמנה שלי התחילה מיד לפתח שיחה על שורשיה של משפחתה, לפני שהן הצליחו למצוא דודות משותפות רמזתי לז'קלין לסיים את השיחה ולהתמקד בילדים, בכל זאת היא חייבת ללמוד שפה בגן אנחנו באות לעבוד.

ניב רצה כהרגלו לגשת לפינת הספר לדפדף ולקרוע כאהבת נפשו. ז'קלין כבר הבינה את מגמת המקצועיות שתפסה אותי, ולא אפשרה לו אף זליגה משולחנות המשחק.

בדיוק אז הופיע אבי אב הבית של הגנים, חודשים אנחנו מתחננות שיבוא לתקן מספר דברים בגן, דווקא היום הוא החליט להגיע.

"לא צריך לקדוח הרבה" הוא אמר כשראה את פני הדואגות

הוא לא קדח הרבה רק כבה את החשמל לפני תחילת העבודה.

לניב זה היה כבר יותר מדי, שתי דמויות חדשות על הבוקר, גננת לחוצה חושך וקדיחות. הוא התחיל לצרוח.

רם חכה בדיוק לרגע הזה, הצרחות של ניב מאוד מצחיקות אותו. הוא בטוח שניב הוא סוג של בובה שבוכה וצועקת, הוא רק לא סגור איפה כפתור ההפעלה שלו, ולכן ברגע שניב מפסיק לצרוח כדי לקחת אוויר לנשימה. הוא מתחיל ללחוץ ולמשוך לו בכל מיני מקומות בגוף. 

תמיד זה עובד לו, ניב חוזר לצרוח בעוצמות גבוהות יותר. הפעם ההצלחה הייתה הרבה מעבר למשוער היא גרמה לשובל שהייתה עד עכשיו בשקט להצטרף למקהלת הצרחות. הפרדנו, לטפנו, חבקנו הרגענו. ובסופו של דבר הצלחנו. והשתרר שקט יחסי.

שוב צלצלו הפעמון, הפעם נכנסה ענבל המדריכה של הקלינאית תקשורת. היא לא התעכבה הרבה ליד הילדים, לפני שנכנסה לחדר הטיפולים לשוחח עם יונה הקלינאית שלנו. אבל במעט הזמן שהיא כן הייתה לידם הספיק לניב לקלוט שעוד דמות זרה נכנסה לגן.

משתדלת למנוע את התקרית הבאה כינסתי את כולם למפגש. טל  התיישבה לידי, היא נראתה מעט  מבוהלת.

כששרתי את שירי הבוקר כולם חזרו להיות מתוקים ולהשתתף, אך ברגע שסיימתי עם השירים ניב חזר לעמדת הצריחות, רם התגלגל מצחוק לידו, שובל הצטרפה לבכיות, ומיד בעקבותיה גם עדי הקטנה שנראתה מבועתת לגמרי. (בכל זאת הבקרים בדרך כלל נראים אחרת...)

הוצאתי את ניב מחוץ למפגש שישב ליד ז'קלין.

הרוחות נרגעו עד לשלב שבו הכרזתי על התורן היומי. מדי בוקר. ים מודיע לכולם שהוא התורן היום ומשוכנע שהוא צודק, הוא לא נותן אף פעם לרשימה המסודרת שלנו לבלבל אותו. הילדים ואני רגילים לטקס האכזבה הקבועה, היום הכל מגיע בעוצמות גדולות יותר וכך גם טקס האכזבה. הוא כלל הפעם השתחוויות על הרצפה ובכי קורע לב.

תוך כדי ניהול משא ומתן עם ים, קלטתי בזווית עיני את ז'קלין יושבת עם הפלאפון שלה בידה, ולידה יושב שליו ורגוע ניב. בזמן שאני במפגש מסוכם בינינו שזהו זמן ההפסקה של ז'קלין ואין שום בעיה שהיא תשב עם הפלאפון שלה. אלא שהסכם זה הוא ביום רגיל והיום יושבת לצדי "פרח הוראה" רך ותמים, ובחדר הטיפולים נמצאת לא אחרת מענבל -מדריכת הקלינאיות במתי"א. היא עוד עלולה לצאת במפתיע מהחדר ולפרש מראה זה כבטלה גמורה ולא מקצועית. התחלתי לסמן לז'קלין בתנועות ידיים גדולות לסלק את הפלאפון ולהתייחס לניב, משתדלת שטל הסמינריסטית לא תקלוט את אותות המצוקה. המשך היום התנהל באותה אווירה שבה הוא התחיל. ולכן כשטל אמרה ב-11:00 שהיא נאלצת לעזוב היום מוקדם מהרגיל, היה לי קשה מאוד להסתיר את אנחת הרווחה שלי.

ביום שני התקשרה המדפ"ית שאחראית על טל: "אני מאוד מודה לך שהסכמת לפתוח את הגן בפני טל. היא התרשמה מאוד ממך ומהצוות, אך היה לה קושי עם הלקויות של הילדים. אנחנו נחפש עבורה מסגרת פחות מורכבת, סך הכול זו הפעם הראשונה שלה במסגרת של חינוך מיוחד. אולי בהמשך עוד תפגשו..." היא סיימה

חייכתי לעצמי בהקלה, יצאתי טוב סך הכול, הבעיה לא בי אלא בלקויות של הילדים, אם כי ביני לבין עצמי אני חייבת להודות שלילדים האלו יש אולי לקות בהבנה בדיבור או בתקשורת, אך בהבנה של אווירה ותחושות הם מצוינים. הם קלטו יפה מאוד את הזיוף שהתרחש לנגד עיניהם. כנראה שהלקות שלי היא בעודף ניסיון להרשים את הסביבה...