זום זום זום עולה הזמר
"בנימין,
אתה תהיה היום בערב בבית, נכון?" פניתי לאחראי התקשוב הפרטי שלי. "יש לי
אסיפת הורים בזום. אני צריכה קצת עזרה."
"נראה
לי שאני לא אהיה פה אמא, אני צריך ללכת. אבל אל תדאגי אני אראה לך הכל, זו לא
צריכה להיות בעיה."
'צודק,'
חשבתי לעצמי, אני הרי בוגרת מגמת מחשבים באולפנה, לא אמורה להיות לי בעיה להפעיל
זום. אמנם נכון שבתקופה בה למדתי מחשבים הקלדנו על המחשב עם דיו ונוצה ונכון גם
שאת רוב התרגולים עשינו במחברת, כי בדרך כלל רוב המחשבים היו מקולקלים וגם כשהם
כבר עבדו זה היה כל כך איטי שהשיעור נגמר הרבה לפני שסיימנו להקליד (עם הנוצה,
זוכרים?!)
אבל
הרעיון נשאר אותו רעיון וגם בנימין אמר שיראה לי קודם...
"אמא,
אני ממש רעבה, אין שום דבר לאכול בבית, אני יכולה ללכת לשקד?" זו הייתה שירה.
"כן
מתוקה, את יכולה, תיקחי את ישי איתך."
בתרגום
חופשי מה ששירה אמרה לי היה בעצם- 'אמא, את לא הכנת שום דבר לאכול ואת גם לא מתייחסת
אלינו בכלל, חזרת מהעבודה אחרי 16:00 ומאז את בזום חשוב מאוד. אני הולכת לשקד,
אולי אצלה אקבל קצת יחס וארוחה חמה.'
ואני
עניתי לה 'צודקת מתוקה, אין לי זמן אליכם היום, קחי איתך גם את ישי כדי שמישהו
ישמור עליו ייתן לו לאכול והמצפון שלי יהיה
נקי יותר.'
הימים
היו ימי טרום הסגר העכשווי, לפני שיחת הטלפון הצפופה שלי עם פרויקטור הקורונה בו
הבהרתי לו שהמצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי והנחתי אותו להציע מתווה בו אני אצא לעבודה
מדי בוקר וכל ילדי הגדולים ישארו בבית, יריבו בניהם על חלוקת המסכים, ישמרו על ישי
ויארגנו ארוחת צהריים.
"זה
מסודר בנימין?" שאלתי את אחראי התקשוב. "התכנון הוא שב30 הדקות ראשונות תתקיים פגישת פתיחת שנה לצוות הגן
ואחר כך לכל אמא לילד חדש 20 דקות. יש ארבעה ילדים חדשים בגן וזום נמשך 40 דקות,
כך שאני אצטרך לשלוח קישורים זומים חדשים תוך כדי הישיבה."
"זה
נשמע כמו בעיה מתמטית." הוא חייך, "סידרתי לך הכל, את רק צריכה ללחוץ
כאן וכמה דקות לפני שהזום נסגר תשלחי קישור חדש, פה, זה הכל."
"שירה,
עוד מעט יש לי אסיפת הורים בזום. בבקשה אל תכנסו לחדר, תשכיבי את ישי לישון, הוא
לא צריך להתקלח היום. הוא ממש עייף, לא נראה לי שתהיה בעיה להרדים אותו.
רבע
שעה לפני פתחתי את המחשב ונכנסתי לזום. הצילו! רואים את הבלגן מאחורה, לא
נעים."
"שירה."
ברגע זה מיניתי אותה לממלאת מקום של אחראי התיקשוב. "תסדרי לי פה רקע יפה,
שיסתיר את הבלאגן."
הילדה
שמעולם לא הייתה במגמת מחשבים סדרה לי רקע יפה של ים תוך שתי דקות. עכשיו נשארו לי
כמה דקות לתכנן את הישיבה.
5 דקות
לפני תחילת הזום נכנסה דבי הפסיכולוגית. "שלום שרה." היא
אמרה ובאותו רגע המחשב מת. אין ספק שלא משנה כמה זמן עבר וכמה הטכנולוגיה מתקדמת
הרעיון הבסיסי של המחשב נשאר כשהיה- כשאתה באמת צריך אותו הוא לא יעבוד.
"שירה!"
שאגתי לממלאת המקום, "תעזרי לי."
"אמא,
נגמרה למחשב הסוללה."
"איפה
המטען?" שאלתי בלחץ.
"
רגע אני אביא לך." היא ענתה בקול מרגיע.
נשמתי
לרווחה כשהמחשב השמיע צפצוף התעוררות, הוא חזר לחיים.
עכשיו
שוב צריך לחבר את הכל, להתחבר לזום ותוך כדי לשלוח הודעות לצוות, שיסביר להם למה
בעצם הן לא מצליחות להיכנס לזום.
בשעה
טובה כמה דקות לאחר שעת הפתיחה, התחלנו. הרקע שמאחורי שוב לא היה ים יפה, אלא כמה
מדפים לא מסודרים, אבל זה כבר לא היה אכפת לי, העיקר שמתחילים. התחלנו בסבב ברכות
לשנה החדשה.
שירה
פתחה את הדלת, "אמא ישי רוצה שרק את תוציאי אותו מהמקלחת."
"אבל
למה הוא מתקלח? אמרתי שלא צריך היום." שאלתי, מעבירה את עצמי לmute
וממשיכה להנהן לעבר הדוברת במסך.
"הוא
ביקש היום להתקלח, הוא רצה לעשות לך הפתעה." הגיון של ילדים זה דבר מפתיע.
הוא הילד היחיד שהתחיל את מחאת האמבטיה מגיל שלוש ודווקא כשאני נותנת לו פטור הוא
פתאום רוצה להתקלח.
סגרתי
גם את הוידאו והלכתי למשות אותו מהאמבטיה. הייתי לוקחת איתי גם את המחשב, אבל
העדפתי להשאירו מחובר לאינפוזיה, אפשר לשמוע אותו גם מהאמבטיה.
הילד
נמשה, נוגב והולבש ואני חזרתי למחשב בדיוק כשהסבב הגיע אלי." אין ספק שהשנה
אנחנו מאותגרות." התחלתי, חושבת מה בעצם אני רוצה לומר.
"שרה
לא שומעים אותך. את על mute." אויש הזום הזה..
ויתרתי
על הסבב השני של השאלות, הזמן כבר התקצר והאמא הראשונה הייתה אמורה להכנס לספר לנו
על הילד שלה ולשאול אותנו שאלות על הגן. שלחתי לה את הקישור. כצפוי היא לא נכנסה,
בדקתי בווצאפ. היא כתבה שהיא מנסה, אבל לא מצליחה להיכנס, כנראה שאני צריכה לאשר
אותה. עד כמה שידוע לי אמור היה להיות איזשהו חלון שיקפוץ שיגיד לי לאשר אותה.
אבל
למחשבים כידוע יש חשיבה שונה. הם מתוכנתים כל עוד הכל מתנהל לפי הסדר, אך ברגעים
לחוצים, כשממש צריך אותם, הם מתנהלים על פי רצונם העצמי.
מה
עושים שאלתי את הצוות ?
תשלחי לה את הסיסמא" – אמרה דרור הקלינאית תקשורת שבגלגולה הקודם הייתה מתכנתת מחשבים.
"איפה זה אמור להיות שאלתי?
"תלחצי
בצד שמאל על היפרטיספנט"
הצילו,
רק לא להגיד לי עכשיו מילים באנגלית, ברגעי לחץ המוח שלי לוחץ על mute כולל
לכל המילים באנגלית , אין מצב שאני אמצא את זה עכשיו.
"אמא
,בואי אלי." – זה היה ישי. אין מצב שאני מתייחסת אליו עכשיו.
דרור
מצאה בינתיים את המספר והאמא נכנסה בשעה טובה . "ערב טוב מה שלומך?"
פתחתי.
'אמא'
זה היה שוב ישי , הפעם הוא בכה 'בואי.' השארתי את צוות הגן והאמא במחשב והלכתי
לישי .
"אני
מפחד להיות לבד תשבי לידי." הוא אמר את זה במסכנות מטובלת במתיקות שלא נשארה
לי בררה, אלא להעביר את אספת ההורים לחדר שלו, לאחר שקיבלתי ממנו הבטחה שהוא לא
יזוז ולא יוציא הגה מהפה.
בסוף,
כמו כל דבר, אסיפת ההורים הסתיימה וגם ישי נרדם ולפני שהסתיימה גם הסוללה שלי
מהיום הארוך הזה, החלטתי שבשיחה הבאה שלי עם פרוייקטור הקורונה אני אבקש מתווה של
קפסולות בזמן. כלומר, בזמן שאני בקפסולה של אסיפת הורים מותר לי להיות רק באסיפת
הורים ולאף אחד שלא שייך, אסור להיכנס ולהפריע, ובזמן שאני בקפסולת הבית אני רק
בבית.
אם
המתווה הזה יראה תוצאות חיוביות אני אבקש להמשיך אותו גם לחיים שאחרי הקורונה.
עכשיו בכל מקרה, אני בקפסולת חג סוכות.
חג שמח
שרה את מצחיקה ואלופה כתמיד
השבמחקמיטיבה לתאר רגעים...לא פשוטים שעוברים עלינו...