על הדבש ועל העוקץ
על הדבש ועל העוקץ
"יו
אמא'לה!! לא תאמיני מה יש לך בחדר, אני לא צובע שם יותר." בנימין היה נראה די
מבוהל.
"מה?
למה לא צובע?" התמקדתי בחלק האחרון והחשוב בדבריו.
רק לא
שוב להתעכב עם הצביעה של החדר שלי. הוא התחיל עוד בתקופת הסגר עם הרבה רצון טוב
וזמן פנוי, ומאז העבודה נתקעה מאלפי סיבות. עכשיו הוא החליט לסיים את הצביעה לפני
תחילת הזמן בישיבה.
"הורדתי
את התריס שלך ופתאום נכנסו לחדר המון צרעות." הוא הסביר את סיבת השבתת
הצביעה.
באומץ
לב גבורה עילאית ובלי טיפת חשיבה על כללי בטיחות מינימליים. נכנסתי לחדר פתחתי את
החלונות לרווחה, הסברתי לצרעות שמקומם הטבעי הוא בחוץ ולא בתוך החדר שלי, בוודאי
לא בשעה שבה צריכים לסיים את העבודה.
עברו
מאז שבוע שבועיים הצביעה הסתימה, בנימין החל את הלימודים בישיבה, ואני התחלתי לשים
לב לפעילות שמתרחשת בתוך הארון של התריס מעל המיטה שלי. היו שם רשרושים וזימזומים,
ולמרות שהקפדתי לסגור חלונות נכנסו מדי פעם צרעות שטעו בדרך. למרות זאת בחרתי להישאר
נאמנה לסטטוס קוו שנשמר ביננו. אני לא מפריעה להם בחייהם האישים כלומר לא מרססת,
לא פותחת את החלון וכמובן לא מורידה את התריס. והן ממשיכות לנהל אורח חיים פעיל
מחוץ לביתי. (התריס עצמו היה נקודה מעט מעורפלת בהסכם. האם הוא שייך לתחום החצר או
לתחום הבית, הנקודה הזו נותרה ללא הכרעה.)
מודה
שמדי פעם קצת פחדתי, אך זה לא גרם לי לעשות מעשה כלשהו, האמנתי שכשקצת יתקרר בחוץ
הן פשוט יעזבו מרצון.
עד
מוצ"ש האחרון, הלכתי לישון מאוחר עם ראש עמוס מחשבות ודאגות- פתיחת השנה,
קורונה ועוד ועוד, שוב שמעתי את הרעש שלהן מבעד לתריס, הוספתי גם אותו לדאגות,
וניסיתי להצליח לשחרר ולהירדם.
בסוף
הצלחתי, אך אחרי כמה זמן התעוררתי מרגישה שפרפר מטפס לי על האצבע. בעיניים עצומות
ממשיכה לשמור על תודעת שינה כדי לא להתעורר יותר מדי, נערתי את הפרפר מעלי, אבל
הוא נדבק לי לאצבע, התאמצתי לשחרר אותו מעלי לבסוף הצלחתי לנתק אותו מעלי, הרגשתי
דקירה באצבע ושמעתי אותו מתרחק בזמזום עצבני.
"שרה!
זה לא פרפר זאת צרעה!!!" חדרה לתודעתי המנומנמת עובדה מבהילה, עכשיו כבר
קמתי. בצעתי נסיגה חד צדדית ועברתי לחדר הבנים. (הצדיקים שלי בישיבות השאירו חדר
ריק.) משאירה לשליטת הצרעות את החדר על כל תכולתו.
בבוקר
שלאחר התבוסה הבנתי שחייבים להילחם בהם והחלטתי לצאת למלחמה, כמו תמיד עם הרבה
תעוזה וקצת פחות הגיון, חמושה בK300 שפג תוקפו, ותרסיס קוטל נמלים כמעט גמור. הוזזתי את המיטה עליתי
על סולם וחיפשתי את הפתח ממנו יצאו החצופות לפעולת העקיצה בלילה. למעט אבק לא
מצאתי אף פתח.
"שרה"
פניתי לעצמי בקול אחראי וסמכותי "המלחמה הזו היא לא בשבילך, תזמיני
מדביר."
*
"תקשיבי
זו אחת הכוורות היותר גדולות שפגשתי." אמר לי המדביר כעבור מספר ימים
"תדעי לך שאם לא הייתי ממוגן היו מפנים אותי לבית חולים, כשפתחתי את הארון של
התריס כל החדר הפך שחור."
"וואו"
אמרתי מנסה לעכל את הדברים. "תודה רבה, כמה מגיע לך?"
"על
פינוי כוורות בסדר גודל כזה אני לוקח 500 ₪, אבל לך אעשה זאת ב300. 40% הנחה.
בסדר?"
יפה
מצידו אפילו לא בקשתי הנחה. כנראה צירף אחד לאחד והסיק שאם אישה מוכנה לסכן את
עצמה בשינה ליד קן צרעות ובלבד שלא להזמין מדביר, כנראה שמצבה הכלכלי ממש קשה.
ניקיתי
את החדר סדרתי מחדש ומחשבה מתוקה מדבש קפצה לי לראש- 'אולי כדאי לי לכתוב על זה,
הרבה מאד זמן כבר לא כתבתי. אסיים במשהו בסגנון- יהי רצון שכשם שיצאו הצרעות מהבית,
כן יצאו מחיינו כל הקשיים ונכנס לשנה חדשה רק עם דבש.'
אלא
שאז שמעתי זמזום עצבני של מחשבה אחרת- 'שרה, באמת לכתוב? היום יום חמישי שכחת שאת
עובדת בשישי? שהגדולים לא בבית לעזור? את יודעת שאת אלופה בלמרוח זמן, אין מצב
שתספיקי. את הרי לא כמו כל המושלמות החרוצות האלו שמצליחות לעשות הכל. תוותרי
מתוקה, אין לך סיכוי.' הזמזום הפך לעקיצה של ממש.
ואז
החלטתי על פעולת הדברה רצינית. אני חייבת להוציא מהראש שלי את כל מחשבות הצרעות.
הפעם
כבר ידעתי, לבד אין סיכוי חייבת לפנות למדביר המחשבות הגדול.
'ריבון
העולמים' פתחתי קריאה ' אני זקוקה בבקשה להדברה רצינית במחשבות שלי, כלה את כל
מחשבות הייאוש הפחד וחוסר האמון שלי בעצמי ומלא לי במקומם מחשבות בטחון אמונה ועין
טובה גם על עצמי.
שתהא שנה מתוקה ומבורכת
שלוה ורגועה
ללא אף צרעה.
שרה כוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה