סובב ירושלים
"אמא,
את חושבת שנספיק לקפוץ מחר לחנות הבגדים הזו, שראינו באתר, לפני שנלך
לאקווריום?"
שירה הפעלה
לי את התוכנה- 'אמא כל יכולה'. התוכנה הזו אף פעם לא פועלת.
אבל
עובדה זו מעולם לא הפריעה לי לנסות שוב.
כך
מצאתי את עצמי למחרת ביום האחרון שלנו בחופשה בירושלים, במסע לעבר החנות הנכספת,
אולי סוף סוף ניוושע, והנסיכה תמצא בגדים.
"לא
מדובר על התרוצצות בין חנויות כמו אתמול, הפעם זו משימה מאד ממוקדת. הלוך- חצי
שעה, חזור- חצי שעה ו40 דקות בחנות." ניסיתי להרגיע את עצמי.
כל
שנותר לי הוא לפתוח את הmoovit להבין איך הוא עובד ולצאת לדרך, פשוט
ביותר.
את
ההתחלה נתתי לבנימין לעשות לי, לא שאני לא יודעת להתעסק עם אפלקציות. אני לא עתיקה,
(סך הכל 45 שנה בעולם הזה, ממש בתחילת הדרך.), בנימין מיומן בזה יותר ממני, זה
הכל.
ה moovit אמר- 29 דקות זמן הגעה, ממש לפי התכנון שלי.
קו 27
יוצא עוד 4 דקות.
4
דקות!!!
"שירה!
מהר עכשיו, עוד 4 דקות האוטובוס מגיע!"
בריצה
קלה יצאנו לדרך. הבעיה היחידה שנצבה בפנינו הייתה שבעצם לא היה לנו מושג היכן
מונחת לה תחנת האוטובוס. באופן אינטואטיבי התחלנו לרוץ לעבר התחנה שנסענו ממנה
אתמול.
במעלות-
תרשיחא עיירת הספר הצפונית שלנו יש שני קווי אוטובוס עירוניים, כך שכל תחנה
היא טובה. (ביחוד לאור העובדה שאני מתניידת בעיקר במכונית.) בכל אופן, מסתבר
שבירושלים זה עובד אחרת.
כשהגענו
מתנשפות לתחנה הסתבר שאין שם קו 27.
"אמא,
זה בטח שם." שירה הצביעה לתחנה אחרת. ואני רצתי אחריה.
ה moovit אמור לעזור לנו בזה, חשבתי, והצצתי אליו.
אנחנו
הנקודה הכחולה והריבוע הצהוב זאת התחנה, אבל איך יתכן שככל שאנחנו מתקרבות לתחנה
הוא מסמן שאנחנו מתרחקות?
המסקנה
המתבקשת הייתה שאין קליטה, ולכן ה moovit לא
מבין איפה אנחנו.
הגענו
לתחנה השניה גם שם אין קו 27. הmoovit סימן
שהתרחקנו עוד מהתחנה, התחלתי לחשוד שיש לו קליטה, והוא דובר אמת.
הסתכלתי
שוב בפלאפון הקיווקוו השחור מסמן את מסלול ההליכה שלנו לאוטובוס, הוא נראה קצר
וקרוב. הדבר היחיד שלא היה ברור, הוא לאיזה כיוון הקיווקוו השחור מסמן לי ללכת.
"אל
תדאגי שרה, את תצליחי." עודדתי את עצמי. הילדים שלך מסתדרים עם הmoovit מצוין, מן הסתם ירשו זאת מהגנים שלך. כך שהחכמה
הזו צפונה אצלך. תירגעי ותנסי לחשוב.
נשמתי
עמוק, והתחלתי לרוץ חזרה לכיוון ממנו הגענו.
"שירה,
זה לא הגיוני מה שאנחנו עושות, אנחנו סתם מסתבכות פה."
פתאום
הבנתי שיש לי עדיין אפשרות לסגת מהרעיון ההזוי הזה של הקניות, ולהגיע נינוחה
לאקווריום ירושלים. אבל המבט בעיניים של שירה, והידיעה שאני אמא- ואמא היא כל
יכולה. לא נתנו לי לפרוש מהמירוץ לפני שהתחיל. המשכתי לפזר סביבי משפטי עידוד,
("אין סיכוי", "נגיע מאוחר", מיותר לחלוטין הסיבוב הזה")
ורצתי קדימה.
לפתע
נזכרתי בשיטה שהשתמשנו בה פעם בתקופת האבן בה נולדתי.
"סליחה,
איפה קו 27?" שאלתי משהו שעבר ברחוב.
"הנה
כאן" הוא הצביע לעבר התחנה, הגענו אליה באיחור של 10 דקות.
האוטובוס
הגיע מהר עלינו.
"תראי,
ה moovit מסמן לנו את התחנות." הראתי לשירה, מתפעלת מהיכולת שלי להבין את האפלקציה.
"עוד
שתי תחנות מגיעים."
"הנה
הגענו יורדים."
עכשיו
זה היה נראה ממש פשוט, הולכים קצת ומגיעים לתחנה של האוטובוס הבא.
הלכנו
קצת, הגענו לתחנה, רק קו 33 לא היה כתוב עליה.
""סליחה
אולי אתם יודעים איך להגיע להר נוף מכאן?" שאלה אותנו אישה ממושקפת.
"אין
לנו מושג, אנחנו בעצמינו מחפשות?"
"איזה
קו אתן צריכות?" שאלה הממושקפת
"33"
"הא,
33 זה כאן ימינה"
"תודה
רבה"
התחנה
הייתה מלאה, היו שם הרבה אנשים, בעיקר חרדים עם ילדים קטנים ממש ריחמתי עליהם. גם
הם ניסו להבין, איזה קו מגיע לאיזה מקום, רק שלהם לא הייתה אפליקציה משוכללת כמו
שלי, והם ניסו להבין את מסלול האוטובוסים מהמפות שתלויות בתחנה.
"מקווה
שנסתדר עכשיו עם האוטובוס" אמרתי לשירה, השמש עמדה בדיוק עלינו לא משאירה לנו
שום צל לברוח אליו.
"לאן
אתן צריכות?" שאלה אישה שקלטה את חוסר הביטחון שלי.
"לרחוב
כנפי נשרים" עניתי
"אז
זה בצד השני של הכביש" היא חילצה אותנו מעוד הסתבכות
תודה
ה'.
חצינו
חיכינו
עלינו
על האוטובוס
נסענו,
הגענו
ירדנו.
עכשיו
צריך למצוא את החנות, ה moovit הראה רק כמה דקות הליכה, רק שכרגיל שכח להסביר באופן ברור איך מגיעים לשם.
אז שוב פעלתי על פי הטעות הקבועה, ועבדתי לפי האינטואיציה שלי. את רחוב כנפי נשרים אני
דווקא מכירה, המקום שירדנו בו לא נראה כלל כמו התמונה שיש לי בראש, מן הסתם אנחנו
ברחוב צדדי שתיכף יוביל אותנו ל"כנפי נשרים"
ושוב
הלכנו, הלכנו והלכנו. שמש וחם ולנו אין כנפי נשרים ולא כנפיים בכלל.
עברנו
לשיטת תקופת האבן שעד כה הוכיחה את עצמה, "סליחה, את יודעת איפה החנות של
הבגדים?" שאלנו מישהי
"אויש
יש לכם הרבה ללכת, אתם צריכים לחזור אחורה ואז לפנות ימינה."
חזרנו,
חזרנו וחזרנו.
פנינו
שמאלה, ולמרבה הפלא הגענו לחנות.
שירה
החלה, היא מדדה את השמלה עם הפתח הגדול מקדימה, את השמלה השקופה, הקצרה, הצרה,
הרחבה, הכהה מידי, הבהירה מידי...
ובסוף
בחרה חצאית אחת רגילה ליום חול (קצת רחבה נצטרך להצר...)
אני
באופן בלתי צפוי לחלוטין יצאתי עם שמלה לשבת.
בדרך
חזרה חזרנו בדיוק על אותן טעויות שעשינו בהלוך. מותשות עייפות צמאות ובאיחור של
שעה הגענו בשלום.
מסקנות
לפעם הבאה:
*לשקול
טוב טוב לפני הפעם הבאה, אם אני בכלל רוצה שתהיה עוד פעם הבאה שכזו.
*האינטואיציה
שלי במקרים מסוימים עובדת כמו moovit לכן תמיד
עדיף להשתמש בחוכמת ההמונים ולשאול אנשים ברחוב.
*האקווריום
של ירושלים מקסים, מושקע ויפיפה. פחות מומלץ לעשות אותו אחרי טיול רגלי מפרך.
*אמא
היא כל יכולה!
תגובות
הוסף רשומת תגובה