עד שמצאה
"אמא,
את חייבת לעזור לי" חנה נשמעה לחוצה ביותר. "אני לא מוצאת את הארנק, ועוד
שעה אני אמורה לנסוע."
האינסטינקט
הטבעי שלי היה לעזוב את העבודה, ולרוץ למצוא לה אותו. אבל עצרתי את עצמי ופתחתי
בנוהל מציאת אבדה.
"מתי
ראית אותו בפעם האחרונה?"
"זה
היה לפני שבועיים, בוודאות שמתי אותו במגירה שלי, אחר כך נסעתי ברכבת ללימודים וגיליתי
שאין ארנק, ונזכרתי שנשאר במגירה בבית."
"אולי
הוא נפל לך בדרך?" המשכתי בתחקיר
"לא,
אני בטוחה שפשוט לא הכנסתי לתיק, והשארתי במגירה, ועכשיו לפני שאני שוב נוסעת לכמה
ימים, באתי לקחת אותו, והוא פשוט לא כאן."
שמרתי
לעצמי את ההערה החכמה על כך שהיא בבית כבר מיום חמישי, והיום יום שלישי כך שהיו לה
כמה וכמה ימים לגלות איפה הוא נמצא, ולא לחכות לרגע האחרון. ובמקום זאת המשכתי את
התחקור.
"חיפשת
בתיק?"
"כן,
לא שם. הפכתי כבר את כל הבית, לא מוצאת. אם האוטו אצלך, את יכולה בבקשה לבדוק אולי
הוא שם?"
"בטח
מתוקה, כבר הולכת"
5 דקות
אחר כך בעודי כורעת ברך מתחת לכיסא הנהג, חשבתי שאין כל כך סיכוי למצוא ברכב ארנק
שנראה לפני שבועיים בתוך מגירה בבית. אבל אבדות והגיון הם לא דבר שהולך ביחד ולכן
המשכתי במסע החיפושים. לארנק לא נראה זכר, הרווחתי ביושר שקית ביגלה ריקה, גומייה
אדומה, וקופסת בועות סבון שהייתה נראית חדשה לחלוטין.
חנה
שלחה לי הודעה שהארנק לא נמצא גם אחרי חיפושים נוספים, היא שוב נוסעת בלי ארנק,
מקווה שמתישהו הוא ימצא, ואז נעביר לה אותו. היא חייבת תעודת זהות עד יום שני הבא,
אחרת לא תוכל לגשת למבחן באוניברסיטה.
כשחזרתי
הביתה הבנתי למה היא התכוונה ב'חיפושים נוספים', הבית היה נראה כמו אחרי הפיכה.
ידעתי
שאני אמצא אותו מיד, לא לחינם אני נושאת את התואר 'דוקטור במציאת חפציי ילדי האבודים'.
שנים שאני צוברת ידע וניסיון בתחום. ולכן על אף שנשמעו קרקורי מחאה נמרצים מכיוון
הבטן שלי שתכננה ארוחת צהרים, נגשתי ישר למלאכת החיפוש.
הפכתי
שוב את כל מה שהיה הפוך, חיפשתי בכל מקום אפשרי ופחות אפשרי, אבל הארנק נעלם
ואיננו.
החלטתי
להפעיל את הפטנט הידוע למציאת אבדות- אני אמשיך את חיי כרגיל, כאילו אני בכלל לא
מעוניינת למצוא אותו, ואז מן הסתם הוא יצוץ פתאום. אבל הוא לא צץ.
בלילה
לאחר שמצאתי את עצמי נוברת שוב באותו ארון שחיפשתי בו כבר 10 פעמים, הבנתי שלא
באמת שחררתי, והכרזתי בקול (למקרה שהארנק בכל זאת שומע) שהפעם אני מרפה לחלוטין
באמת ממש.
אחר כך,
שלחתי הודעות לבנימין ויהודה שבהם ספרתי על היעלמותו המסתורית של הארנק, ושאלתי אם
יש להם פרטים שיכולים לשפוך אור על הפרשה. הם אמנם לא היו בבית בשבועיים האחרונים,
אבל לעולם אין לדעת... ואז נכנסתי להרפיה עמוקה בנושא עד הבוקר.
"אוי,
מה אני אעשה?" שאלה חנה ביאוש, אחרי שספרתי על תוצאות החיפושים.
"הכרטיס
אשראי שלך גם היה בפנים?" שאלתי
"ברור"
היא הפטירה "וגם הרישיון, כרטיס קופת חולים כל מסמך חשוב שאת יכולה
לדמיין."
"ובטלת
את האשראי?" המשכתי בתחקיר
"לא,
ואף אחד לא השתמש לי בו, מה שמחזק את המחשבה, שהוא נמצא לו בבית."
"מעולה
חנה, אנחנו בדרך לפתרון" הכרזתי באושר "תבטלי אותו, ותוך יומיים את
מוצאת אותו, זו סגולה בדוקה." חָלקתי איתה מניסיון חיי העשיר במציאת אבדות.
"בטוחה"
היא לא הייתה נשמעת נלהבת במיוחד.
"בדוק
ומנוסה" אמרתי בבטחון
***
"אמא,
זה הארנק של חנה?" שאל אותי בנימין במוצ"ש יומיים אחר כך.
"יווו
כן! איפה זה היה?"
"במדף
הסגור שליד המיטה שלי."
נשגב
מבינתי איך הגיע הארנק לשם, כבר אמרתי אבדות והגיון הם שני דברים שונים, העיקר
שנמצא. נראה לי שאני הולכת להפיץ סגולה חדשה למציאת אבדות- ביטול האשראי, אמנם משלמים
קצת בזמן וטרחה, אבל בהחלט משתלם.
בעודי
לוקחת את הפלאפון להתקשר לחנה, ראיתי הודעה ששלחה לי תהילה- "הי שרה, אנחנו לא
מוצאים את המעיל של מעין, אולי השארנו אצלכם היום בארוחה, תוכלי לחפש אצלכם?"
בלי
להסס שלחתי לה את ההודעה הבאה- "יקרה, אין צורך לחפש תבטלי את הכיס הימני,
ותוך יומיים המעיל יגיע אלכם."
שרה כוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה