נצח של סכך
"שימו
לב, יש לי הודעה חשובה" כחכחתי בגרוני "החל משנה זו תם עידן סכך העלים
בסוכתנו. בימים קשים אלו של קיטוב ושיסוע בעם אין לנו עוד זכות להתבדל ולסכך את
סוכתנו בענפים ירוקים." הפסקתי לרגע בכדי לבחון את תגובת הקהל, לא נראה היה
שהקהל מבין את גודל הרגע, ובכל זאת המשכתי "אנו עוברים לסכך נצח, כמו כל עם
ישראל, סכך הנצח שינצח את כל המחלוקות בקרבינו."
"ויעזור
לי להגיע לסוכות קצת יותר רגועה" הוספתי בשקט, בעודי יורדת מהשרפרף ששמתי
במרכז הסלון. הקהל שכלל את ישי שירה ויהודה המשיך בעיסוקיו. רק יהודה הפסיק לרגע
ושאל:
"אמא,
את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?"
"ממש
כן" עניתי בנחישות "אפשר יהיה להוסיף קצת ירוק שיראה נחמד בעין, ואני
אקנה ספריי ריח ונתיז במגוון ריחות- אקליפטוס, הדרים, בננה... אם ממש תרצו אז אחת
לכמה דקות אני אפזר אבקת עלים שתיתן תחושה אמיתית ממש."
את
עצמי שכנעתי לחלוטין, לא יודעת איך מצאתי את עצמי למחרת בעשר בבוקר באצטדיון
הכדורגל העירוני, סוחבת קני סוף.
"לעזור
לך?" שאל מר כהן
"אין
צורך" עניתי, בכל זאת הוא מבוגר ממני בעשור או שניים, לא נעים...
הוא בכל
זאת התעקש, אז זיכיתי אותו, לבחור את הענפים הטובים והקצרים יותר, למצוא את הכפתור
שמקפל את הכיסאות ברכב מאחורה, ולהכניס אותם לאוטו.
"אין
בעיה שיצאו מהבגאז', זה לא נסיעה ארוכה." ככה הוא טען, סמכתי עליו. ונסעתי לי
באיטיות לסוכתנו היפה. במהלך הנסיעה שלא הרגישה אגב, כל כך קצרה. שיננתי לי את
האמירה הידועה- 'אין שכל אין דאגות' , להסיר מעלי כל חשש על קני הסוף שעלולים לפול
לכביש, ועל הדלת הפתוחה של תא המטען שמסתירה לי את כל שדה הראיה מאחורה.
"
אמא, התחילו לגזום פה" דיווח יהודה שנשלח לעמדת כפות התמרים.
"מצוין,
תתחיל לאסוף ערמה בצד, ואני אבוא עם האוטו." שגרתי תדריך מעודכן.
כשהגעתי
הבנתי שאנחנו לא היחידים שרוצים עלים בסוכה, ולא היחידים שהבנו שאין טעם לחכות
שכפות התמרים יגיעו לאצטדיון, כי אין להם סיכוי להגיע לשם, הם נחטפים ברגע שהמסור
חותך אותם.
"הי
שרה" זה היה אבא של רחלי מהגן שלי. "את גם לוקחת סכך?"
"כן,
הילדים לא מוותרים, רוצים ירוק..."
"יש
לך סוכה גדולה? כמה את צריכה?"
"אה,
תודה לא צריך, הבן שלי יביא לי."
אבל
אבא של רחלי התעקש, ושתי כפות התמרים שיהודה אירגן בערמה שלו שכנעו אותי, אז
זיכיתי גם אותו, לסחוב ולהכניס למכונית."
"זה
לא נורא לנסוע עם באגז' פתוח."
"אין
שכל אין דאגות" שיננתי לעצמי וגם כפות התמרים הגיעו בשלום לסוכתנו.
טלפון
מתהילה- "הפקחים של העיריה גזמו לנו פה את העץ ליד הבית שלא יפריע לבנות
סוכה, רוצים גזם לסכך?"
הפעם
נשארתי בבית, זיכיתי את יהודה ושירה לדאוג בעצמם לסכך.
כשיהודה
חזר הוא הודיע שהשכנה של סבתא מרשה להוריד כפות תמרים מהדקל שלה.
הבנתי
שגם השנה סכך הנצח לא יבקר בסוכתנו. אז העמדתי שוב את השרפרף במרכז הסלון והכרזתי-
"ההודעה מאתמול בדבר סכך הנצח מבוטלת, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."
הקהל
שמנה הפעם רק את ישי בהה בי בעיניים גדולות ושאל- "אמא, את רוצה לשחק איתי
רביעיות, אפילו אם אני אנצח אותך?"
חג סוכות
ירוק ושמח
שרה
כוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה