עדכונים מחמל אמא
"אמא, תראי איך אני מטפס פה." ישי טפס לו בקלילות על הסלעים ליד המערה. אני ניסתי לשלב בין הרצון הבסיסי כאמא להתפעל מהיכולות האתלטיות של הבן שלי, לבין האינסטינקט האימהי לעצום עיניים ולחכות שיגיד לי שהוא כבר ירד משם בשלום, לבין פסוקי הבקשה של דוד המלך בספר תהילים, בכל זאת ל"ג בעומר והגענו למערה של רבי שמעון בפקיעין כדי להתפלל.
אומרים
שרשב"י השנה בל"ג בעומר נמצא עם החיילים, אז סגרו את הציון במירון.
ולמרות שוודאי התפילות מתקבלות מכל מקום, נסענו למערה בה למד בפקיעין.
יש כאילו שבנסיעתם לקברי צדיקים מתפללים שתפילותיהם יענו, שהצדיק יעביר את התפילות בדואר אקספרס ישירות לכיסא הכבוד, יש כאלו שמבקשים להתקשר לנשמת הצדיק, ולהדבק במידותיו. ואני מתפללת שאמצא חניה, כנראה בזכות סגולת היום תפלתי התקבלה, ואכן מצאתי חניה בקלות.
לאחרונה,
נהיה לי מסובך הבקשות בתפילה- להתפלל על בנימין שה' ישמור עליו בצבא? ודאי, אז
להזכיר גם את אורי האחיין, ואת החברים של בנימין, והבנים של החברות, והשכנים? אז
אולי בקשות כלליות וזהו. ומה עם הפצועים, להזכיר שמות? יש כל כך הרבה, רק את אלו
שאני מכירה? או את אלו ששולחים בווצאפ? כללי על כולם? והשבויים שישובו כבר במהרה, להתפלל
על רומי מכפר ורדים? או על כולם ביחד ועל המשפחות שלהם שתישאר בהם תקוה? והמשפחות
השכולות מה איתם? להזכיר את כולם כמו קבוצה אחת? אבל פצועים או שבויים זה לא קבוצה
יש שם הרבה אנשים פרטים בפנים?
התפללתי
בסוף, סומכת על ה' שיארגן את הכלל והפרטים שבתוכו.
חזרנו
"אמא!!!"
זה היה ישי
"מה
קרה?"
"נפלתי
מהאופנים?" הוא היה נראה כאוב במיוחד, כששלל פצעים מעטרים לו את הידיים
והרגלים.
"צריך
לשטוף את הפצעים."
"לא!!!!,
זה ישרוף לי יותר" מה שנכון נכון. זוכרת עד היום איך שרף לי בתור ילדה, אבל
עכשיו אני האמא ואימהות אמורות לעשות דברים כאלו.
"קצת
ישרוף, אבל לפחות לא יזדהם, יש לך עוד ריח של מדורה מאתמול." נסיתי להסביר
בהגיון.
לא היה למי להסביר, וגם לא היה צורך בהרבה היגיון, הוא פשוט צרח ללא הפסקה.
רצתי
לשכנה לבקש קרח, למה קרח? כי זה מה שאפשר לשים כדי להרגיע את הילד, ואת המצפון האמהי
שהתחיל גם לשרוף לו. (איך זה שילד עדיין מריח בריח של מדורה יום אחרי המדורה? למה
את לא מסוגלת פשוט לשטוף לו את הפצע במים?)
חזרתי
עם הרבה קרחים, עטפנו כל אחד בנייר וניסנו לשים לכל פצע קרח אחד, אחד בסנטר, אחד
לכל יד, שלוש לרגל ימין ושתיים לשמאל, די מהר הבנתי שאין לנו מספיק כוח אדם לתחזק
את כל הקרחים, ישי המשיך להפעיל את סירנת הבכי ללא הפסקה.
"תנסה
לנשום ולהרגע." נסיתי להפעיל עוד שיטה, למיגור הבכי, אבל לא הצלחתי להרגיע
אפילו את עצמי.
"יהודה
ושירה מהר לפה!!, מצב חירום"
הם
הגיעו במהירות. נועצים עיניים משתהות בישי הצורח ובערמות הנייר והקרח מסביב.
"אמא,
מה קרה???"
"תרגיעו
אותו מהר, כל האמצעים כשרים." פקדתי
מיד
הובאו לישי כל סוגי המתוקים שהיו בבית. מחשב הנייד נפתח מיד עם סרט בערוץ מאיר.
נראה
שהמטרה הושגה. ושקט יחסי השתרר.
"ישי,
מחר כשתרצה זמן מחשב פשוט תגיד לי שאתה הולך ליפול שוב מהאופנים, תראה איך קבלת
הכל בקלות בזכות הנפילה."
"באמת
רעיון מעולה, אמא, תודה" הוא הצליח לחייך, נרגעתי
אחרי
הליכה איטית מאד, מבצע הלבשה מורכב ביותר והנדוס השמיכה בזווית המתאימה כך שהיא גם
תצליח לכסות וגם לא תיגע במקום עם פצע, הוא הלך לישון (נכון, גם היום הוא לא
התקלח)
ישבתי
לי על הספה מנסה להירגע מהדרמה, והפלאפון צלצל.
"הי
אמא" זה היה בנימין
"מה
נשמע?"
"עכשיו
ב"ה טוב, אני צריך לברך הגומל, ירו עלינו טיל נ"ט ב"ה לא קרה
כלום."
וואו, מה זה אופנים לעומת טיל נ"ט, ועד כמה שריר הדאגה והחמלה יכול להימתח לי?
ותודה
רבי שמעון שהעברת את התפילות הפרטיות והכלליות ממש עד כיסא הכבוד.
ממשיכה
כמו כולם לצפות לגאולה השלמה.
שרה
כוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה