יום ים
"אמא, שוב דחו לי את היציאה, זה לא בשלישי זה כנראה ברביעי."
החייל שלי הודיע לי.
ניסיתי לשבץ גם את הנתון הזה, בתוך טבלת האקסל שהתארגנה
לי בראש.
חנה וגלעד מתכננים ב"ה לבוא לשבת אחרי
יומיים של טיול בצפון, בעוד שבועיים היא חוזרת לקורס שלקחה, אבל בינתיים היא חייבת
לעשות משהו כדי שחלילה לא תשתעמם. אז בעצם היא פנויה בזמן הזה, אלא שהחתן עדיין
במילואים ולא ברור שיוכל לקבל חופש.
השמיניסט נכון לשיחה האחרונה שלי אתו מבלה בטיול
בצפון, כרגע הוא בלתי ניתן לתקשור. מחר הוא
אמור לחזור מתישהו הביתה, ואז אפשר יהיה להשיג ממנו מעט יותר פרטים על תוכניותיו בחופש.
יש את הישבה"ז (זה מתישהו בסוף תמוז"),
ויש חתונה של מדריך ("לא יודע תאריך, זה
בהמשך"),
ויש גם מועד ב' לבגרות במתמטיקה ("הא, נכון
טוב שהזכרת לי, אבל זה עוד רחוק...")
לשירה יש כל מיני דברים שפזורים על פני כל מיני
ימים, בכל מיני שעות.
וישי בקייטנה מאד מוצלחת שמסתיימת בדיוק יומיים
לפני צום יז' בתמוז.
ואני, אם המשפחה אמורה לאסוף את כל הנתונים הללו,
ולמצוא תאריך שיתאים לכוווולם, לחופשה משפחתית. שבה אני גם חייבת להינות וגם חייבת
שכווולם ייהנו כמוני לפחות.
מלבד הטבלה של -מתי, יש טבלה מסובכת לא פחות,
והיא לאן?
בקיץ כידוע חם ואפילו חם מאד, ולכן מתבקש ללכת
למקומות רטובים וקרירים, הממוקמים בצפון הארץ. וזה נפלא מאד כי גם אנחנו ממוקמים
בצפון הארץ, ממש ליד הנחל היפה בארץ, נחל כזיב. אלא שהשנה בני דודינו הממוקמים ממש קרוב אלינו, פחות בקטע
של טיולים ויותר בקטע של טילים. שאותם הם מטפטפים עלינו לפי מצב רוחם.
ועכשיו נותר לי רק לחשב- אם רמת הסיכון ברמת
הגולן היא כמו אצלנו במעלות, יוצא שאם נסע לשם אנחנו בעצם לא מסכנים את עצמינו.
ואם גם גלעד וחנה תושבי לוד יבואו אתנו אז בעצם הם מעלים את רמת הסיכון שלהם, כי
כרגע הבני דודים שגרים יחד איתם בעיר נחשבים לא מסוכנים. ואם יקרה נס וגם בנימין
החייל מהר דוב, מצטרף אלנו הוא מוריד את רמת הסיכון שלו. אם ככה צץ לי רעיון
מבריק, שהוא ייתן לחנה וגלעד את רמת הסיכון שירדה לו, וכולנו נהיה ברמת סיכון
אחידה בלתי מסוכנת.
"אמא, אולי נסע לים?" שירה הוציאה אותי
מהמחשבות רגע לפני שעמדתי להוציא סטרטאפ לסחר ברמות סיכון במדינה.
"רעיון מעולה" עניתי לה "את מבינה
שירה, עכו היא יותר רחוקה מהגבול ממעלות, כך שבעצם אנחנו יורדים ברמת הסיכון, אם
נגיד נזמין את סבא וסבתא מפתח תקוה ונתן להם את רמת הסיכון שהורדנו, הם יוכלו לבוא
אתנו למעלות."
"מה??" היא נעצה בי עיניים מבולבלות.
"לא משנה" אמרתי "בואי
נתארגן"
הים היה כחול רגוע ושליו גן עדן ממש. רק לעצום
עיניים ולתת לגלים להוביל לאן שהם רוצים.
"גם אם לא נמצא לנו זמן ומקום לחופשה
משפחתית, אפשר פשוט לבוא לים כמה פעמים." חשבתי לעצמי. "לא צריך יותר מזה שום דבר"
"יו תראי מה זה." משהי הצביעה לעבר פס
לבן שנמתח לו בשמים,
בוווום!!!- הפס הלבן התפוצץ לו בקול רעש אדיר.
ברקע נשמעה אזעקה.
"כולם לצאת מהמים" הכריז המציל
"לשכב על החול ולכסות את הראש, מי שיכול שיתפוס מכסה באחד המבנים שחלך
לשם."
המציל הוציא אותי מהענן הפסטורלי שהייתי בו.
לשכב על החול עם ידיים על הראש נראה לי די משפיל,
כנראה כך גם חשבו שאר המתרחצים כי לא ראיתי אף אחד שנוהג כך. הרוב העדיף לרוץ
למלתחות. לא ממש ברור לי למה הוחלט שמלתחות הומות אדם הם מקום בטוח יותר מהים, אבל
נשמעתי להוראות המציל, והתקדמתי לאיטי לעבר מלתחות ההצלה, בכל זאת אני יחפה, והחול
בפרפריה הצפונית מלא אבנים קטנות וצדפים. בחצי הדרך החלטתי שאפשר כבר לחזור עברו
כבר 5 דקות מרגע השמע הבום. החיזבאלים סיימו מן הסתם את חגיגות הזיקוקים וניתן
לחזור. אלא שאז שוב נשמעו כמה בומים הפעם זה היה מהכיוון השני.
"טוב, אז בכל זאת נחכה" אמרתי לשירה
"הי,
שרה" זאת הייתה טליה, לידה הייתה אשה שנראתה די מבוהלת.
"זאת חני, דודה שלי" היא הציגה בפני את המבוהלת." היא ממגדל העמק, לא
רגילה לאזעקות." התנצלה בשמה.
"גם
אני לא רגילה לאזעקות" חשבתי לעצמי, בכל אופן חייכתי לדודה המבוהלת בהתנשאות
של צפונית מקומית, כאילו מאז ומעולם אני נקראת לצאת מהים לקול צלצולי האזעקות.
עברו
עוד 5 דקות והחלטתי שאגיע הזמן לחזור לים.
הפעם
הים היה כמעט ריק לחלוטין, שליו ומלטף אף יותר.
"אוי!!"
משהו דגדג אותי ברגל
"מה
קרה?" שאלה שירה
"יש
פה דגים, אני יוצאת" הכרזתי
בכל
זאת, אני מומחית בחישובי רמות סיכון של טילים, לא של יצורי ים...
תגובות
הוסף רשומת תגובה