מלחמת חרבות הזום
"שלום
שרה" אמרה ליאן מבעד למסך בעיניים נוצצות. ניכר היה שמעמד הזום מרגש אותה
מאד. לא כל יום זוכה ילדה לזמן זום עם גננת השילוב שלה.
אם
לדייק זה לא הזום הראשון שלה, היא הספיקה כבר לצבור שעות זום עם מוריה הגננת, והיו
גם זומים בשנה שעברה במלחמה, אמנם אנחנו עדיין באותה שנה ובאותה מלחמה, אבל הפעם היא
כבר בגן חובה, וזה וודאי עניין אחר.
"אני
צבעתי את כל הדפים ששלחת." היא המשיכה בהתרגשות והלכה להביא אותם.
בינתיים
הצטרפה אלינו הילה, או ליתר דיוק עין ימין והאף שלה הצטרפו, שאר הגוף עדיין לא
נראה על המסך. למרות המאמצים הגדולים של אימא שלה לנסות לקלוט אותה בשלמותה.
"שלום
להילה, ושלום גם להוד שהצטרפו אלינו." אמרתי בחיוך.
"תגיד
שלום" שמעתי את אימא שלו לוחשת בקולניות מאחוריו. הוד חייך חיוך ממיס, ובחר
לשמור על זכות השתיקה.
מהחלון
של הילה לא נראתה תגובה. נראה שהיא על השתק.
"תראי
שרה!" ליאן הציגה מול המסך ציור של רימון צבוע באדום ועליו המוני מדבקות. (
דבקיות בשפת הגננות) אימא שלה זכתה אצלי באותו רגע כאם השנה בשיתוף פעולה דרך המדיה.
תמוה בעיני שיש אימהות שמשתפות פעולה עם הפעילויות ודפי העבודה שגננות (ואני
בתוכם) שולחות. אבל עם הצלחה לא מתווכחים.
"מהמם
ליאן, עוד מישהו רוצה להראות לנו מה הוא הכין בבית?" הוד חיוך שוב, והמשיך עם
זכות השתיקה. הילה הראתה לנו קופסה שהייתה לה ביד. היו בה גרגרי רימון, והיא הראתה
לנו כיצד היא אוכלת אותם בהנאה. אחיה הקטן רצה גם להתכבד מהרימון, היא לא נתנה לו.
"בואו
נשחק במשחק- מה חסר במסכינו הקטן שהלך ונעלם. אני כבר עושה לכם שיתוף מסך"
אמרתי מנסה למצוא את המצגת, כיאה למקרים מעין אלו היא לא נפתחה לי.
בזווית
העין ראיתי שהוד כבר במצב של שכיבה על הספה, היה נראה לי שאימא שלו מנסה לשכנע אותו
לשבת, הילה המשיכה לכרסם את גרגרי הרימון, אחיה הגדול הצטרף לאכילה, כך שקצב
האכילה הוכפל פי שניים. ברגע שהרימון יגמר גם היא תירדם לי, אני חייבת שהמצגת תפעל.
בסוף
זה עלה.
"תגידו
לי מה אתם רואים על המסך?" שאלתי
"שופר"
ענה הוד, סוף סוף הילד מדבר.
"מקסים
הוד, ומה עוד?
"רימון, דבש, ותפוח" ענה אח של הילה
"שרה, אני לא רואה כלום" זו הייתה ליאן
"תבקשי
אולי מאימא שתעזור לך?" הצעתי
"אימא
תולה כביסה בחוץ." היא ענתה לי. בכל זאת אימא שלה מתגלה כיצור אנושי, חשבתי
לעצמי, כל היום היא עסוקה בהדפסת העבודות והפעילויות ששולחים מהגן, אז כשסוף סוף
יש זום היא מושיבה את הילדה מול המחשב ומתפנה לעבודות הבית.
"יש
משהו אחר בבית שיכול אולי לעזור?"
"הא,
אני אקרא לנופר, נופר!!!!!!!!!!!!"
מתבגרת
בפיג'מה עם פרצוף כרית התקרבה למסך.
"מה
קרה ליאן? ולמה את צועקת?" היא שאלה בקול מנומנם.
"שרה,
אמרה שתעזרי לי."
"מי
זאת שרה? ולמה את מעירה אותי ב11.00 בבוקר."
אחרי
כמה דקות העסק סודר אפשר היה לנשום לרווחה.
"עכשיו
תזכרו טוב טוב מה ראיתם, כי זה הולך להעלם. מוכנים?"
"כן"
הם צעקו
לחצתי
על התמונה הבאה במצגת "אוקי, אז מה נעלם?"
"הדבש"
צעקה ליאן
"מקסים,
ומה רואים עכשיו?"
"לא
רואים" ענה אח של הילה.
"באמת, לא רואים" אמרה אמא של הוד עם תינוק על הידיים. "אולי כדאי לך לצאת
מהשיתוף מסך ולהתחיל שוב."
"אמרתי
שאני לא מרשה עכשיו!!" זו היתה אימא של הילה,
"אמא,
הוא גמר לי את הכול." אמרה הילה
"אני
גם רוצה!" זה היה האח הקטן שלה. מהמסך של משפחת כהן נראו ילדי המשפחה מרביצים
אחד לשני גרגרי הרימון מפוזרים מסביבם, והאמא מנסה להפריד. לפתע היא קלטה את מסך
המחשב, בפנים אדומות מבושה היא כבתה לנו את סרט הפעולה. קצת חבל, כי דווקא הפעם
היה נראה שכולם ממש מרוכזים בנעשה.
נשארתי
עם אימא של הוד, ליאן, נופר אחותה שקמה בזכותי מהשינה לפני חצות היום ומצגת שלא
עובדת.
' ה'
תעזור לי לסיים את האירוע המביך הזה.' פניתי ישירות למנהל האירועים.
דרך
המילוט הגיעה מוקדם מהצפוי, הדי פיצוצים נשמעו מבחוץ.
"אולי
כדאי שנסיים עכשיו, אני מפחדת שעוד מעט תהיה אזעקה." אמרה אימא של הוד. נופר
האחות העיפה הנהנה במרץ, בתקווה לחזור למיטה.
"וודאי
את צודקת" אמרתי בהקלה
"מתוקים,
אנחנו נסיים לפני הזמן היום. היה לי ממש כיף לראות אתכם, מוזמנים לשלוח לי סרטון
או הקלטה שלכם." חתמתי בחיוך.
אני
חושבת להציע לכל מי שמחפש דרך למירוק וכפרת עוונותיו לפני יום הדין, להחליף אותי
בזום הבא...
שרה
כוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה