רשומות

המועדון

  תמיד ידעתי שיגיע היום וגם לי יהיה. אז אצטרף באופן רשמי לגדולים. אלו שמסתובבים עם הסמל שלהם לכל מקום. ומיד כשרואים אותו כולם יודעים שהם שייכים לגדולים, ומתייחסים אליהם בכל הכבוד הראוי. אתמול בלילה החלטתי, שאני בשלה לקניה. ברור לי שבהתחלה לא אשתמש בהם בכל מקום, כיאה לחפץ שמשייך אותי לגדולים, אני אצפין אותם במקום מכובד, ורק בזמנים מיוחדים, הוציא את הקופסה שלהם מהארון, והרשה לעצמי להנות מהם. בהמשך מן הסתם אעז יותר, אולי אפילו אקח אותם איתי מחוץ לבית. לפני הקניה החלטתי לעשות מעשה של אומץ, בכדי להוכיח את בגרותי, ואת יכולתי להיות חלק מהמועדון המכובד של הגדולים. לכן נסעתי לתחנת הדלק למלא אוויר בגלגלים בפעם הראשונה בחיי. עד רגע זה באופן עקרוני לא עשיתי זאת, פשוט כי ככה, והתעקשתי גם לא לנסות להבין איך עושים זאת, כדאי שלא אדע חלילה ואאלץ למלא בעצמי את האוויר בגלגלים. עדיף להשפיל את עצמי ולבקש ממשהו שיעשה זאת במקומי, מאשר ללמוד פעם אחת ודי. אבל עכשיו, כיאה לאחת ממועדון הגדולים, אין לי עוד עניין להתעסק עם תפיסות עולם קטנוניות שמגבילות אותי. ולכן החלטתי לעשות זאת בעצמי. ע...

סוכתי הסוכה

  "אמא, אני לא מאמין, איזה טמבל אני." "אל תקרא לבן שלי טמבל" נעלבתי "מה קרה?" "היתה לי טעות בהזמנה של הקרשים לסוכה, במקום לכתוב להם לנסר לי את העצים ל-205 ס"מ כתבתי להם   105 ס"מ, כלומר הכול קטן בחצי. לא מאמין שעשתי את זה, אני פשוט @$#*&^^" "בטוח אפשר לסדר את זה." "לא, אמא, אבוד חארם על העצים, אולי אפשר לשרוף אותם בל"ג בעומר, ועוד הזמנתי הובלה ב300 ₪, אם הייתי יודע שהם כאלו קטנים הייתי לוקח אותם באוטו." "אם היית יודע שהם כאלו קטנים לא היית מזמין אותם." אמרתי בשקט, זורה לו עוד מלח... כבר חודש אני לחוצה מעניין הסוכה, מי שקובע את לוח השנה, לא שם לב שהוא משבץ השנה את סוכות ביום שני בערב, ומשאיר לנו רק את יום ראשון לבנות סוכה, לארגן סכך, לקשט, ולבשל. והשנה לא מדובר בסוכה שמוצאים מהמחסן ובונים בחמש דקות, (אם להודות על האמת, מעולם לא בנו אצלנו סוכה בחמש דקות,) השנה תבנה ותכוננן בביתנו סוכה חדשה שעשויה כמובן רק מעצים, ואותה יבנה בנימין, נגר הבית המעולה שלנו. אני גם דמיינתי שיהיו כמה פיצ'רים...

חתלוני הבית

  "יו, מה זה היצור הזה שמסתובב שם בחצר??" "זה תן" "זה הכלאה בין חולדה לכלב" "חתול בלי פרווה" "אין דבר כזה" "מזכיר לי את גמדי הבית של הארי פוטר." חשבתי שהם סתם צוחקים להם, עד שהסתכלתי גם לכיוון החלון, זה באמת היה נראה נורא, יצור שנראה כמו חתול רק בלי פרווה, כולו רק עור ועצמות. הם המשיכו לצחוק, אבל אני כבר ידעתי החל מסעודת השבת הזו הכול הולך להשתנות. הגלגלים שלי בראש התחילו להסתובב, השתדלתי שהילדים לא ישימו לב לחרדה שהחלה להשתלט עלי, אבל לא הצלחתי לשלוט בזה כל כך, מדי כמה דקות הפה שלי פלט, איכס, אוי ואבוי, מה נעשה? "אתם חושבים שהוא בלע את החתול הלבן והשמן שמסתובב לנו בחצר?" שאלתי בפחד "כן, ממש כמו בחלום של פרעה, רק במקום פרות זה בחתולים." "עדיף היה בשיבולים" "גמדי הבית בטח יכולים לעשות דברים כאלה." "אולי הוא התעתק?" "אמא'לא" קראתי זיעה קרה כיסתה לי את הפנים. הילדים החמודים שלי המשיכו לזרום עם דמיונם הפורה, אותו העברתי להם בירושה. הם רק לא...

חיסול הפרעות קשב

  אני כל כך עתיקה עד   שכשלמדתי באולפנה, הייתה איתי בכיתה רק אחת שהייתה מאובחנת וקבלה הקלות ותוספת זמן בבגרויות. כל המושגים על היפראקטיביים   וקשיי ויסות, וקשב היו עדיין חדשים דנדשים עטופים בצלופנים. וכך גדלתי לי, בידיעה שאני כמו הרוב שסביבי, מרוכזת וקשובה. אחרי ששמעתי שיעור למשל ידעתי מה נאמר בו, ואפילו יכולתי לדעת מה קודם למה. אלא שמאז השתנו הזמנים, ועברו הרבה אפליקציות ,וקבוצות של ווצאפ, וזומים, ועוד ועוד אייפדים, ופלאפונים. וגם כיום אני שייכת לרוב, הרוב שמתחיל משהו ועוד משהו ועוד משהו, ולא מסיים שום דבר. רוב שיש לו בעיות שליפה קשות מאוד, שכשהוא קורא לילד שלו הוא קורא לפני כן לכל האחים והאחיות שלו הסבים והסבתות משני הצדדים, הדודים והדודות, ורק אז אחרי שהבן כבר הלך, הוא נזכר מה השם שהוא בעצמו בחר בשבילו כשנולד. אני עוד מגדילה לעשות וכשאני סתם משוחחת עם עצמי (כן, זה קורה לי.) אני מתחילה להגיד לי משהו, ובאמצע הכי מעניין, הולכת לעשות משהו אחר. עכשיו אתם שואלים את עצמכם- מה הקשר של הפתיחה היפה הזו למלחמה שלנו באיראן, ובכן יש קשר ישיר. כיון שראיתי שבעיות הקשב שלי הולכות ומ...

שיבוא

ידעתי שהוא לא יגיע, אבל חיכיתי בכל זאת. אני כבר מספיק גדולה בשביל להבין שכשאומרים שבטוח ירד שלג וממש מתכוננים, רוב הסיכויים הם שהוא לא יבוא. לפחות לא בפעם הראשונה בחורף. אבל בין אם אני יודעת ובין אם לא, תמיד נפתח אצלי חלון בלב לצפייה, אולי בכל זאת, אולי הפעם זה יקרה. במיוחד השנה כשהכול כל כך קיצוני, וכול הבלתי אפשרי קורה, זה ממש צפוי והגיוני שהוא יגיע. ואתמול אחר הצהרים, כשחלון הצפייה שלי, שכח בכלל שהוא עוד פתוח זה קרה. פתאום הלבן הגיע, וכול הילדים בחוץ התחילו לקפוץ ולרקוד, ולהוציא את כל אבזרי החורף, שלא הוצאו השנה מהארון, (כמו כפפות ומגפים, וגזר לאף של בובת השלג.). וגם אני יצאתי לי החוצה וראיתי את פתיתי השלג רוקדים בחוץ. אך עם כל ההתרגשות, שמתי לב לתופעה מדאיגה. הם לא נתפסו, כלומר הכביש והמדרכה סרבו להיצבע בלבן. כיוון שאני כאמור בוגרת ולמודת ניסיון, הבנתי כבר שיש כאן חשש לגבי קיומו של יום החופש שאמור להתעופף אלי   יחד עם השלג. חלון הצפייה שלי   נשאר אומנם כמעט סגור, אך בכל זאת מצאתי את עצמי רוקמת תכנונים ליום החופש מחר. כשישי נכנס ואמר שהילדים של השכנים גנבו להם את ...

חמורו של משיח

  אומרים שהמשיח יגיע בהיסח הדעת, ותמיד לא ברור לי, איך משהו שאתה כל הזמן חושב עליו יגיע בהיסח הדעת.   אתמול הבנתי, הייתה לי פגישה קרובה ומפתיעה מאד לא עם המשיח עצמו אלא עם החמור שלו. מוצ"ש נר רביעי של חנוכה, עשר וחצי בלילה בדרך למצפה רמון, הוא פתאום הופיע מולי בכביש, חמור לבן, חוצה לו את הכביש בנחת, בלי לחשוב שאני מתקרבת אליו בטיסה. זה לא נגמר כל כך בטוב, בעיקר מצדו ומצד הטויוטה שלי. אנחנו ב"ה יצאנו בטוב, אפילו הבזיכים של החנוכייה שלא נארזו בצורה כל כך מקצועית, נשארו שלמים לחלוטין. הטיוטה נמעכה בעיקר בצד ימין, הפח נשבר   ואולי עוד כמה דברים, וחמורו של משיח? אינני יודעת לא ראיתי, כי המשכתי לנסוע עוד קצת... וב"ה שהוא לא נשכב לו על הכביש. מקווה שהמשיח לא יתעכב עכשיו בגלל החמור.   כשה' מפנק בנס, אז הוא מפנק עד הסוף. בעודי עומדת מבולבלת בכביש, בניסיון לחשוב לאן אני מכניסה את חתיכת הפח שנשרה מהאוטו כשכול הרכב עמוס בציוד (לחופשה בדרום), עצר לידי מלאך בדמות אישה, מודה שהתאכזבתי לראות מלאכית צפיתי לראות גבר עם גורמט שבוודאי מבין יותר במכוניות, אבל מסתבר שגם נשים מבי...

ופורק יש בידם

"אמא" התעוררתי אינסטינקטיבית, מנסה לקלוט מה משמעות הקול. זה נשמע כמו הקול של בנימין, אבל ממתי החייל בן ה21 קורא לי באמצע הלילה? הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה לפחות לפני 17 שנה. "אמא" זה שוב היה הקול הזה, מעניין מה השעה עכשיו? מרגיש לי שלא ישנתי הרבה זמן,   הלכתי לישון ב2.00 לפנות בוקר. בנימין חזר היום מלבנון יש לו אוברדרפט עצום של שעות שינה, לא הגיוני שהוא לא ישן עכשיו, אולי זה ביעותי מלחמה? ואולי זה בכלל הזיות שלי? החנוכה השנה היה מלא בהפתעות- במוצ"ש בדרך למצפה רמון נתקעתי בחמור, האוטו הלך, היומיים הבאים כללו מיליוני שיחות עם הגרר, השמאי, המוסך, חברת הביטוח, וחברת השכרת רכב. ועוד מיליוני סמני שאלה, איך נסע ולאן?   מה נעשה? ומה יהיה? מאיפה אני שלמעט הצבע של המכונית לא מבינה בנושא דבר, מתחילה לחפש עכשיו רכב חדש? אבל הלילה   נר שישי נראה היה שיש לנו יותר ודאות קבלנו רכב שכור מהביטוח הצלחנו להגיע למפגש משפחתי ומשם לנסוע להורים שלי בפתח תקווה. והצ'ופר הגדול שגם בנימין החייל קבל סוף סוף אפטר קצר והצטרף אלינו. "אמא" לא הזיות לא דמיונות, זה אכן...