מיומנה של אמא

  "יו, מה זה היצור הזה שמסתובב שם בחצר??" "זה תן" "זה הכלאה בין חולדה לכלב" "חתול בלי פרווה" "אין דבר כזה" "מזכיר לי את גמדי הבית של הארי פוטר." חשבתי שהם סתם צוחקים להם, עד שהסתכלתי גם לכיוון החלון, זה באמת היה נראה נורא, יצור שנראה כמו חתול רק בלי פרווה, כולו רק עור ועצמות. הם המשיכו לצחוק, אבל אני כבר ידעתי החל מסעודת השבת הזו הכול הולך להשתנות. הגלגלים שלי בראש התחילו להסתובב, השתדלתי שהילדים לא ישימו לב לחרדה שהחלה להשתלט עלי, אבל לא הצלחתי לשלוט בזה כל כך, מדי כמה דקות הפה שלי פלט, איכס, אוי ואבוי, מה נעשה? "אתם חושבים שהוא בלע את החתול הלבן והשמן שמסתובב לנו בחצר?" שאלתי בפחד "כן, ממש כמו בחלום של פרעה, רק במקום פרות זה בחתולים." "עדיף היה בשיבולים" "גמדי הבית בטח יכולים לעשות דברים כאלה." "אולי הוא התעתק?" "אמא'לא" קראתי זיעה קרה כיסתה לי את הפנים. הילדים החמודים שלי המשיכו לזרום עם דמיונם הפורה, אותו העברתי להם בירושה. הם רק לא...

  אני כל כך עתיקה עד   שכשלמדתי באולפנה, הייתה איתי בכיתה רק אחת שהייתה מאובחנת וקבלה הקלות ותוספת זמן בבגרויות. כל המושגים על היפראקטיביים   וקשיי ויסות, וקשב היו עדיין חדשים דנדשים עטופים בצלופנים. וכך גדלתי לי, בידיעה שאני כמו הרוב שסביבי, מרוכזת וקשובה. אחרי ששמעתי שיעור למשל ידעתי מה נאמר בו, ואפילו יכולתי לדעת מה קודם למה. אלא שמאז השתנו הזמנים, ועברו הרבה אפליקציות ,וקבוצות של ווצאפ, וזומים, ועוד ועוד אייפדים, ופלאפונים. וגם כיום אני שייכת לרוב, הרוב שמתחיל משהו ועוד משהו ועוד משהו, ולא מסיים שום דבר. רוב שיש לו בעיות שליפה קשות מאוד, שכשהוא קורא לילד שלו הוא קורא לפני כן לכל האחים והאחיות שלו הסבים והסבתות משני הצדדים, הדודים והדודות, ורק אז אחרי שהבן כבר הלך, הוא נזכר מה השם שהוא בעצמו בחר בשבילו כשנולד. אני עוד מגדילה לעשות וכשאני סתם משוחחת עם עצמי (כן, זה קורה לי.) אני מתחילה להגיד לי משהו, ובאמצע הכי מעניין, הולכת לעשות משהו אחר. עכשיו אתם שואלים את עצמכם- מה הקשר של הפתיחה היפה הזו למלחמה שלנו באיראן, ובכן יש קשר ישיר. כיון שראיתי שבעיות הקשב שלי הולכות ומ...

ידעתי שהוא לא יגיע, אבל חיכיתי בכל זאת. אני כבר מספיק גדולה בשביל להבין שכשאומרים שבטוח ירד שלג וממש מתכוננים, רוב הסיכויים הם שהוא לא יבוא. לפחות לא בפעם הראשונה בחורף. אבל בין אם אני יודעת ובין אם לא, תמיד נפתח אצלי חלון בלב לצפייה, אולי בכל זאת, אולי הפעם זה יקרה. במיוחד השנה כשהכול כל כך קיצוני, וכול הבלתי אפשרי קורה, זה ממש צפוי והגיוני שהוא יגיע. ואתמול אחר הצהרים, כשחלון הצפייה שלי, שכח בכלל שהוא עוד פתוח זה קרה. פתאום הלבן הגיע, וכול הילדים בחוץ התחילו לקפוץ ולרקוד, ולהוציא את כל אבזרי החורף, שלא הוצאו השנה מהארון, (כמו כפפות ומגפים, וגזר לאף של בובת השלג.). וגם אני יצאתי לי החוצה וראיתי את פתיתי השלג רוקדים בחוץ. אך עם כל ההתרגשות, שמתי לב לתופעה מדאיגה. הם לא נתפסו, כלומר הכביש והמדרכה סרבו להיצבע בלבן. כיוון שאני כאמור בוגרת ולמודת ניסיון, הבנתי כבר שיש כאן חשש לגבי קיומו של יום החופש שאמור להתעופף אלי   יחד עם השלג. חלון הצפייה שלי   נשאר אומנם כמעט סגור, אך בכל זאת מצאתי את עצמי רוקמת תכנונים ליום החופש מחר. כשישי נכנס ואמר שהילדים של השכנים גנבו להם את ...

  אומרים שהמשיח יגיע בהיסח הדעת, ותמיד לא ברור לי, איך משהו שאתה כל הזמן חושב עליו יגיע בהיסח הדעת.   אתמול הבנתי, הייתה לי פגישה קרובה ומפתיעה מאד לא עם המשיח עצמו אלא עם החמור שלו. מוצ"ש נר רביעי של חנוכה, עשר וחצי בלילה בדרך למצפה רמון, הוא פתאום הופיע מולי בכביש, חמור לבן, חוצה לו את הכביש בנחת, בלי לחשוב שאני מתקרבת אליו בטיסה. זה לא נגמר כל כך בטוב, בעיקר מצדו ומצד הטויוטה שלי. אנחנו ב"ה יצאנו בטוב, אפילו הבזיכים של החנוכייה שלא נארזו בצורה כל כך מקצועית, נשארו שלמים לחלוטין. הטיוטה נמעכה בעיקר בצד ימין, הפח נשבר   ואולי עוד כמה דברים, וחמורו של משיח? אינני יודעת לא ראיתי, כי המשכתי לנסוע עוד קצת... וב"ה שהוא לא נשכב לו על הכביש. מקווה שהמשיח לא יתעכב עכשיו בגלל החמור.   כשה' מפנק בנס, אז הוא מפנק עד הסוף. בעודי עומדת מבולבלת בכביש, בניסיון לחשוב לאן אני מכניסה את חתיכת הפח שנשרה מהאוטו כשכול הרכב עמוס בציוד (לחופשה בדרום), עצר לידי מלאך בדמות אישה, מודה שהתאכזבתי לראות מלאכית צפיתי לראות גבר עם גורמט שבוודאי מבין יותר במכוניות, אבל מסתבר שגם נשים מבי...

"אמא" התעוררתי אינסטינקטיבית, מנסה לקלוט מה משמעות הקול. זה נשמע כמו הקול של בנימין, אבל ממתי החייל בן ה21 קורא לי באמצע הלילה? הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה לפחות לפני 17 שנה. "אמא" זה שוב היה הקול הזה, מעניין מה השעה עכשיו? מרגיש לי שלא ישנתי הרבה זמן,   הלכתי לישון ב2.00 לפנות בוקר. בנימין חזר היום מלבנון יש לו אוברדרפט עצום של שעות שינה, לא הגיוני שהוא לא ישן עכשיו, אולי זה ביעותי מלחמה? ואולי זה בכלל הזיות שלי? החנוכה השנה היה מלא בהפתעות- במוצ"ש בדרך למצפה רמון נתקעתי בחמור, האוטו הלך, היומיים הבאים כללו מיליוני שיחות עם הגרר, השמאי, המוסך, חברת הביטוח, וחברת השכרת רכב. ועוד מיליוני סמני שאלה, איך נסע ולאן?   מה נעשה? ומה יהיה? מאיפה אני שלמעט הצבע של המכונית לא מבינה בנושא דבר, מתחילה לחפש עכשיו רכב חדש? אבל הלילה   נר שישי נראה היה שיש לנו יותר ודאות קבלנו רכב שכור מהביטוח הצלחנו להגיע למפגש משפחתי ומשם לנסוע להורים שלי בפתח תקווה. והצ'ופר הגדול שגם בנימין החייל קבל סוף סוף אפטר קצר והצטרף אלינו. "אמא" לא הזיות לא דמיונות, זה אכן...

  "אמא, בסוף לא נצא מחר בבוקר, מקווה שזה יהיה אחרי צהרים ברביעי." החייל שלי היה נשמע מצוברח ועייף מתמיד. הוא הסביר שהוא חי על אדי סוכר. כל פעם שהעייפות מאיימת להשתלט עליו, הוא מתדלק את עצמו עם עוד סוכריה. "חייב כבר לישון נורמלי." "העיקר שבשבת תגיע" ניסיתי לעודד. "כבר לא יודע, מה עוד יצוץ פה..." הוא השיב לי בעידוד משלו. למחרת בבוקר רביעי הוא שלח 'השאטלים יצאו ב16.00 היום, רק מקווה שאני לא יצא בהגרלה לצוות שמירה.' במפגש הבוקר גייסתי את ילדי הגן לתפילה- "ילדים הבן שלי החייל הגיבור עם הטנק, צריך להגיע השבת הביתה, אז תתפללו ממש   טוב, אתם יודעים שה' במיוחד אוהב תפילות של תינוקות של בית רבן." "אני לא תינוקת" אמרה יעל ובכל זאת, הם התפללו, חצי שעה אחרי זה הוא שלח לי –'אני נשאר שבת' כנראה שיעל צדקה, הם לא תינוקות   והתפילה לא נענתה. 'אתה בטח קרוב נקפוץ לבקר' כתבתי לו מנסה לנחם גם את עצמי. 'אם תבואי לפה, ישלחו אותי לכלא, לא מאשרים פה כניסה' הוא נחם אותי בחזרה. 'טוב, אז אני יפעי...